לשאוף לנשוף

ההשתתפות בתוכנית אתמול הייתה חוויה מוזרה. זה היה מצחיק, מכיוון שהרופאים מלכתחילה היו חלוקים בדעתם, אבל אז הגיע האדון אנתרפולוג יישומי (למישהו יש מושג אנתרופולג יישומי מהו?) וכולם התגברו, כאריות ממש, על חילוקי הדעות ביניהם, ויצאו  ללחום בפולש האכזר. זה שוב מראה איך הממסד יודע להתגבר על כל הויכוחים הפנימיים וליצור חזות אחידה כשעומד מולו אויב שמפקפק בעצם נחיצות הממסד.

לי התגובה של המנחה הייתה מוזרה. אני לא יודעת אם הוא אהבל, עשה את עצמו אהבל בשביל הפרובוקציה, או שדבריו מייצגים את התפיסה הרווחת בנוגע לתרופות נגד דיכאון, אבל התערובת הזו של בורות, זחיחות ואי הבנה גמורה בחומר שהוא דיבר עליו הפחידו אותי.

איך לדעתו אמור להיראות אדם שמשתמש בתרופות נגד דיכאון? הייתי אמורה לשבת שם ולהזיל ריר על השולחן? לפרוץ בבכי מדי פעם? לחייך פחות? להפגין ניתוק מסוים מהמציאות?

"את נראית יותר שמחה ממני", אמר הדביל. ובכן, מה לעשות? אני אדם די שמח באופן כללי, ואם התמזל מזלי ותרופה שעולה לי 12 שקלים לחודש עוזרת לי לחזק את הצד השמח באישיות שלי ולא לשקוע בצדדים האפלים, איפה הסכנה הגדולה? "הנתון הזה ממש מפחיד!", מפחיד? מה מפחיד בזה? הוא נבעת באותה מידה כשהוא קורא שמס' האנשים שחולים בסרטן עולה כל הזמן, או כשמספר הלוקים בסוכרת מבוגרים לא מפסיק לצמוח? אה, שכחתי, שם אלה מחלות אמיתיות, וכאן מדובר בכמה מפונקים שנכנסים לדיכאון כשמישהו דופק להם את האוטו. האם מר עודד שחר יאמין לי כשאני אגיד לו שברלינגו המנוולת היא האוטו הכי דפוק בעולם וזה מעולם לא הזיז לי? וכשאני אגיד לו שאם צובטים אותי אני מצטבתת, אבל מצטבתת בצורה נורמאלית, בלי שזה יפיל אותי לקרשים, למה שזה יהיה מפחיד? זו כנראה בעיה שלי, שחיה בחברה שבה הבחירה שלי לגיטימית לגמרי, ואני לא צריכה לעמוד מול כל המבטים המוזרים האלה והפחד. מצד שני, מזל שכך, אם לא הייתי מתביישת לגשת לרופא, ואז אלוהים יודע מה היה קורה.

עוד דבר שהפריע לי היה הניסיון של הפסיכיאטר לנכס אותי לצורכי תצוגה של הצלחה, "תראו איזה חמודה, איך היא מחייכת יפה!", קצת הרגשתי כמו חיית מעבדה בפינת ליטוף, "היי, היא כמו כולם". שוין.

הערה אחרונה: אני לא באמת נראית כמו איש הצמיגים של מישלן!