הטור של הספקטורית (שהיה מצוין ביותר, כפי שהחמיאו לה בתגובות אצל ולווט), עסק במה שאפשר לקרוא לו "חייהן הסודיים של הנשים", כל הדברים הקטנים והמגעילים (מגעילים?) שאנחנו מקפידות לא לעשות ליד אנשים, כשלצורך העניין, אנשים הם גם בני זוגנו האוהבים עד מאוד. בטור היא טבעה את המונח המעולה "להפניץ", שזה כל הפלוצים שאנחנו מפנימות, כי נשים לא מפליצות. היא כתבה שם גם על טקטיקות ההשתקה שלנו - אצלה מרפדים את כל הבפנוכו של האסלה בנייר טואלט, ואני, אהמ, מורידה את המים ללא הרף, עד תום העניין המביך.
זה גרם לי לחשוב שבעצם לנשים יש גוף סודי לגמרי, שאנחנו לעולם לא מראות. ככל שהגוף שלנו מתרחק ממה שנקבע שאמור להיות גוף מושלם, אנחנו מסתירות אותו עוד יותר, שלא יראו, שלא ישימו לב.
אני, למשל, לא זוכרת כבר כמה שנים לא הרשיתי לעצמי להוציא את הבטן החוצה, ככה בכיף, שתשתפל לה בנוחות עגלולית. קיבלתי מכה בבוהן של רגל ימין שגרמה להשחרת הציפורן, ועד שזה יעבור, אני לא אצא בסנדלים כשהצפורניים לא מכוסות בלאק. אם יש לי שיערות ברגליים, לא משנה כמה חם יהיה, אני לא אלבש חצאית או מכנסיים קצרים, ואם יש לי שיערות בבית שחי, לא משנה כמה חם יהיה, אני לא אלבש גופייה. בכלל, גופייה מתחילה להיות משהו שלא ממש בא בחשבון, כי הזרועות שלי לא גרויסע-מציאה. חושבים שבזה זה נגמר? זובי. בבגד ים צריך להוריד לפחות לביקיני ליין, ותתפלאו לכמה נשים יש שיערות מסביב לפטמה ואפילו קצת בחזה. ומה עם השיערות שצומחות בבוהן של הרגל, אלה שאביטל מורטת כל פעם באכזריות? ואיפור? ושיער מסודר, צבוע, מוחלק היטב?
בעצם הגוף שאני חושפת החוצה הוא גוף מעובד לגמרי, שלא קשור ממש לגוף שלי איך שהוא באמת. הוא חלק, הוא משויף, הוא מריח טוב, הוא מאוד מסודר ונשלט, כי גוף נשי איך שאלוהים ברא אותו הוא תועבה.
הייתי רוצה לטעון נגד איזושהי פטריארכיה שכופה עליי לעשות את כל זה. אבל אנחנו, אנחנו נושאות את הדיכוי בפנים ומעבירות אותו הלאה, בהרבה מאוד כאב (מה פתאום כאב? התרגלתי למרוט לעצמי מסביב לערווה עם שעווה, ברור), הרבה מאוד כסף, והרבה מאוד זמן שאפשר היה לעשות בו דברים הרבה יותר מעניינים מאשר לחכות שהלאק הארור ברגליים יתייבש כבר. הייתה תקופה שנראה היה שגברים מתחילים להיכנס לטרנד הדבילי הזה, אבל נמאס להם די מהר, בצדק גמור, והם הכריזו על מות המטרוסקסואל וחזרת השיערות לחזה. אבל אני לא יכולה להכריז על מות הטרנד, כשטבוע לי לגמרי שהגוף שלי איך שהוא במציאות הוא משהו שאסור בשום פנים ואופן להציג בפרהסיה.
סתם, אין לי מסקנות אופרטיביות.
עוד תובנה קטנה: אתמול ישבתי עם זוגתי בבית הקפה, ומולנו עבר בחור, שאיך שראיתי אותו, אמרתי לה, "את רואה, לפעמים אפשר לראות מישהו וישר לדעת שאין סיכוי שהוא יתאים לי". הוא עמד עם הגב אלינו, והט' אמרה, "אבל הוא נראה חתיך", עד שהוא הסתובב. הוא באמת היה חתיך, אבל כל המראה שלו צעק "אני שב"כניק" - נעליים גבוהות של טימברלנד, דוקרס בצבע חאקי, חולצת פולו בצבע בורדו, שיער קצוץ לגמרי, ומשקפי שמש מונחים על הראש. לא שמתי לב אם הוא נשא אקדח, אבל אני בטוחה שבבית יש לו אחד.
אחרי זה חשבתי לעצמי, שמי יודע? אולי הקירות אצלו בבית מכוסים ספרים, והוא עושה תואר בספרות וקולנוע רק בשביל הכיף? אבל לא, לא ראיתי אנשים כמוהו בחנויות ספרים, ולא ראיתי אנשים כמוהו בחוג לספרות. יש בזה משהו מרגיע, באפשרות לקטלג אנשים כל כך מהר וביעילות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
