ישבתי וחשבתי האם אני כבר בנויה שוב לקשר, והגעתי למסקנה שאולי בנויה. ברגע של חולשת הדעת החלטתי להירשם לקופידון, אז בחריצות מילאתי כרטיס, העליתי תמונה, ניסיתי לתאר את עצמי בשנינות, אבל לא יותר מידי, ולהישמע נחמדה, אבל לא יותר מידי, ואחרי שגמרתי עם הנהלים האלה, התחלתי לעניין בכרטיסים של גברים.
מכרטיס לכרטיס הדכדוך שלי גבר. אם כבר מישהו נראה טוב בצילום, אז בבפנוכו היה כתוב שהוא מחפש "אישה ילדה סוערת אך רגועה", ומי שכבר גם נראה טוב וגם התבטא בצורה שמצאה חן בעיניי פסל אותי על סעיף גיל, או גובה, או שהסרט האהוב עליו היה "ג'וני דראקו", שפשוט לא הצלחתי להבין, ואיך אני יכולה לצאת עם מישהו שעוד לפני שנכיר יחשוב שאני סתומה כי לא הבנתי את הסרט האהוב עליו?
כך עברתי כרטיס אחרי כרטיס, וכל אחד שחלף על פניי דכדך אותי עוד קצת. אחרי 16 כרטיסים כבר התחיל לי דיכאון קיומי, והבנתי, שוב, שמשם לא יבוא עזרי. השיטה הזו פשוט לא מתאימה לי. איך כרטיס יכול לתאר כמה חמוד הפרצוף הנבוך שלי אחרי שעשיתי גרעפס והוא יצא רועש? ואיך מכרטיס אני יכולה לראות איזה עיניים צוחקות יש לו? ובכלל, אם הוא כותב שהספר האהוב עליו הוא "הזר" אז ברור שהוא פלצן דכאוני, ואם הוא כותב שם את "הנזיר שמכר את הפרארי" הוא טיפוס רדוד שחושב שספרי עזרה עצמית הם משהו שראוי לקריאה, שלא לדבר על אלה שבכלל לא טרחו למלא את הסעיף הזה!
ונניח, רק נניח, שהכרטיסים שלנו נורא מצאו חן זה בעיניי זה, הרי רוב הסיכויים שאם אנחנו ניפגש זה לא יהיה זה.
בקיצור, אחרי שיטוט של 10 דקות סגרתי את הכרטיס ובא לציון גואל. אין לי סבלנות לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
