היום נסעתי לעבודה ברכבת. בלוד עלו שלוש נשים, בנות חמישים פלוס מינוס, שלושתן מטופחות, מאופרות, בגדים זולים שאמורים להיראות יקרים, תכשיטים שעולים רק את מחיר הזהב, פסים בלונד טבעי בשיער, מאופרות בקפדנות, קצת בהגזמה, ידיים שיודעות לסחוט סמרטוט של ספונג'ה. הן התיישבו לידי.
"תגידי, מה עם מירי?"
"ראיתי אותה בשבוע שעבר, הגדול שלה מתחתן אוטוטו"
"מזל טוב, בן כמה הוא?"
"עשרים וארבע"
"באמת הגיע הזמן"
"מה שלום אוריה?"
"אל תשאלי, כפרה עליו, עיניים שלי הילד הזה, איך הוא בא למטבח ועושה לי 'טאטה, אמממ אמממ' וככה עם הראש".
"מתוק"
"אין כמו נכדים. תראי את רחל, הבת שלה כבר שלוש שנים נשואה, והיא מתה מתה מתה לנכד, אבל היא עוד לא רוצה"
"אולי הם לא יכולים?"
"לא לא יכולים, לא רוצים, קנו דירה ב-180 אלף דולר, אין להם כסף לכלום, רק לשלם משכנתא ולאכול"
"איי, אפשר לחשוב, הרי המשכנתא תהיה גם עוד עשרים וחמש שנה, מה, הם לא יביאו ילדים עד אז?"
"הצעירים של היום לא מבינים שצריך להתחיל מקטן ולהתקדם לאט לאט, אין להם סבלנות לכלום"
"נכון, מה רע היו קונים דירה בלוד?"
"לא רע, וגם היו קרובים לרחל, הייתה יכולה לטפל להם בתינוק"
התחנה שלי הגיעה. ירדתי ונכנסתי לעזריאלי, לקנות תיק כלי רחצה. היה לי תיק מעולה, רק שאיכשהו בזמן הפרידה הוא עבר לידיו של משמו. בריקושט היה תיק ב-55 שקלים, ועוד תיק, של מותג טיולים מעולה ב-170 שקלים. קניתי את היקר, סתם.
משם הלכתי לעבודה ברגל, מכניסה יד אחת לכיס, נהנית להרגיש את התנועה של שרירי הירך תוך כדי הליכה. מתכווצים, מתרפים, מתכווצים, מתרפים. בסופר של הדוסים קניתי בקבוק מים מינרליים תמורת שניים וחצי שקלים. הנחתי את המטבעות על הדלפק, שלא יווצר מגע, הוא גם החזיר לי אותם כך. יש לי כבוד משונה לדתיים, תמיד אני מופתעת כשהם מושיטים לי עודף ישר לתוך היד. ביום שבת הייתי במכונית, מולי עברו שני חרדים, אב ובנו, הסתכלתי עליהם, האב הסיט את המבט, כמקובל, הבן נעץ בי מבט ישיר, בוטה, מתגרה אפילו, כמעט הסטתי את העיניים קודם.
אולי זה כל מה שיש? ילדים שמתחתנים בגיל 24, נכדים, שרירים שמתכווצים ומתרפים, וכשנגמרות המילים, יד שנשלחת – "אל תלכי".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
