לשאוף לנשוף

היום הלכתי למסור עבודה למישהו. ישבנו אצלו בבית, הסברתי מי מה מו, ואז התיישבתי ליד המחשב שלו, כדי להדגים נקודה נוספת.

"ואו, מה זה הקעקוע הזה?" "אה, כן", אמרתי בחוסר עניין והמשכתי להקליד. "אני יכול להציץ?". זה משהו קצת מצחיק בקעקועים, הם הופכים את הגוף ללא פרטי. הייתי מתרעמת על זה לולא מספר פעמים בהם אני הזזתי פיסות בד שעמדו בדרכי לתמונה הגדולה, ולא חשבתי על זה שיכול להיות שזו חדירה לפרטיות. כאילו, אם מישהו כבר טרח לחרוט על עצמו, הוא לא ירצה שיראו את זה? אבל זה קצת גבולי, עצם הזנב בואכה התחת, בכל זאת, תחום שכבר ממש שייך לגוף הפרטי. הזזתי את המכנסיים ואחרי שהוא גמר להתפעל הוא קבע, בפסקנות, "יש לך עוד."

"איך אתה יודע?" "כי אף אחד לא מתחיל בכזה גודל ובכזה מיקום". חייכתי והראתי עוד שניים , ופתאום ראיתי איך הוא מסתכל עליי אחרת לגמרי. כבר לא הייתי החנונה עם המשקפיים שדנה אתו בכובד ראש בהבדל בין פמיניזם ליברלי לרדיקאלי. במחי מכנסיים, שזזו בטעות, הפכתי למישהי שהיא לא בדיוק איך שהיא נראית, ו"אנחנו צריכים להיפגש לבירה מתישהו."

מתישהו, ברור.