כל לילה אני חוזרת לשם, קצת בבושה, תסלחו לי על האובססיביות נכון? פשוט, הרעיון תמוה לי, נו, שוב אני מדברת על הבלוג טיוי. אתמול בלילה נכנסתי לאחד החדרים, ישב שם בחור, איך אגדיר אותו...התחום שבין החזה לתחילת הירכיים בנוי אצלו לתלפיות. בתחתונים וסווצ'ר עם רוכסן, פתוח. הוא רק נשם שם, בחזה שעיר, ואני הסתכלתי, עד שהוא פנה אלי בפרטי. החמאתי לו, והוא ניסה לנפנף את המחמאה ב"נו, אני סתם רזה", אמרתי לו שפולניות לא אצלנו, שם נקבע הטון שהוביל את השיחה.
"מה את לובשת?", טרייניג, חולצה וחלוק, וככה אני גם נשארת. מה היה אכפת לי להגיד לו שאני ערומה? לא היה אכפת לי, אבל בלי ששמתי לב, נוצר שם היפוך מרתק בתפקידי המינים: הוא ערום אני לבושה, אני מפשיטה הוא מתפשט, אני הסובייקט והוא האובייקט. כמה קל לשכוח את התפקיד הקלאסי שלי ולעבור לצד השני. "תיגע בעצמך", והוא נוגע, ואני כאן, יכולתי הרי להיות גם גבר, אבל אני לא גבר.
"אני מת לרדת לך", הוא כותב לאני הוירטואלית, ואני חושבת, הנה, הצליח לנו, הם יודעים שהם צריכים לרדת, זה אקט כזה של נימוס, דרך להגיד, "אני באמת נמשך אלייך", והזין שלו שבתחילת השיחה עוד היה חצי רפוי כבר עומד לגמרי. אני תוהה אם הפנים שלו מוצלחים כמו הגוף והזין, הוא שואל אם יש לי תמונה של הגוף שלי, ואני מחייכת לעצמי, הרי במקרה שלי הגוף יכול להיות יותר מזוהה מהפנים, ולא, אין לי, וזה לא חשוב.
הוא גומר, ואני חושבת לעצמי איך כשאנחנו עושים סקס עם מישהו, המטרה שלנו היא דווקא להביא אותנו לנקודה שבה הוא הכי רחוק מאיתנו, הכי מרוכז בעצמו, ואז אני חושבת על הרגע הזה, שאחרי הגמירה, כשלא משנה כמה מרוחק הסקס היה, הם תמיד קורסים במלוא המשקל, ונוצר רגע של אינטימיות לכאורה, אני אומרת לכאורה כי שניות הקריסה הן הרגעים בהם חוזרים מממלכת ה"אני" המושלמת, ולא כל-כך משנה על מי קורסים.
פעם שחר אמר לי שלכל בחורה יש הבעה משלה כשהיא מתמסרת, לא כשהיא גומרת, אלא ברגע הזה בו היא מוכנה לגמרי לקבל אותך. אני לא יודעת אם לגברים יש כזו, סקס מבחינתי הוא משהו שמתבצע בתוך העולם המטושטש של קוצר הראייה החמור שלי, חסר הבעות ודקויות. אני נזכרת עכשיו באפי, שהיה גומר בקול יבבה כזה, שהיה דוחה אותי, פאק, יותר מדי נסיון יש לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
