אני מתחילה לא לחבב את האישה הזו, הטור של אתמול קרע לי את הלב לחתיכות קטנות קטנות. למי שלא קרא, הטור עוסק במגע. איך בדרך ללהיות נשים עצמאיות ומשוחררות שיודעות בדיוק איך להשיג את האורגזמה שלהן, שכחנו כמה כיף כשעושים לנו נעים בשיער (טוב, זו דוגמא שלה, אני לא כל כך אוהבת שעושים לי נעים בשיער, אבל אני אוהבת שמלטפים לי את הבטן). איך הסקס הפך ממסע של גילוי הגוף, לספורט אתגרי. אני כבר לא יודעת מה טוב ומה לא טוב. האמת היא שבפעם הראשונה בה שכבתי עם מישהו והמשכתי הלאה, נחרדתי. לא יודעת, אוף, מבולבל הכל.
קראתי את זה וייבבתי. אתמול לא היה קשה להוציא ממני יבבות, הסתובבתי כל היום בתחושה של אסון שעומד להתרחש, בינתיים, יתברך שמו, לא קרה כלום, טפו טפו וזה.
סיפור לא קשור בעליל: סלקטורים בנתב"ג בודקים נוסעים על-פי מה שנקרא "סמחי"ם", שהם סימנים מחשידים, יש המון כאלה, שאת כולם יש לזכור בע"פ וכלשונם. סמ"ח לדוגמא יכול להיות מזוודה שיש עליה מדבקה של שדה תעופה בלבנון. כמובן, יכול להיות שמדובר באיש עסקים ששהה בלבנון לרגל עסקיו, ואז הכל בסדר אתו, אבל יכול להיות שזה גם מישהו שנשלח לאסוף מודיעין, והוא שכח להוריד סימנים מאפיינים (אני מגלה כאן סודות מדינה או משהו? אללי). אחד הסמחי"ם, והמגוחך שבהם הוא "סמ"ח תחושת בטן", זאת-אומרת, שלכאורה הכל בסדר עם הנוסע, אבל הסלקטור מרגיש שמשהו בסיפור לא מסתדר. בדרך-כלל, סלקטור שניגש לראש הצוות ואומר "יש לי סמ"ח תחושת בטן", מקבל את התשובה החיננית, "אז לך לשרותים, ונדבר על זה כשתחזור". האמת היא שזה די הגיוני, באופן בסיסי סלקטורים הם אנשים בעלי בריאות מאוד מעורערת, המשמרות המטורפות, חוסר השינה, החשדנות המתמדת לא עושים כל-כך טוב, מה גם שעבודת לילה גורמת באופן ישיר לדיכאון, כך שאצל הרוב, לפחות בתקופת העבודה בשדה, מערכת העיכול די הרוסה.
אבל למה הוגעתי אתכם בסיפורי נתב"ג? אה, כן, תחושת האסון העומד להתרחש, חמסה חמסה. בקיצור, קראתי על ההוספיס לילדים חולי סרטן ופרצתי בבכי קורע לב, קראתי את הטור של דנה ספקטור וייבבתי כאילו עומדות להיגמר הדמעות בעולם, היה שוס.
אחר כך חשבתי על משמו, אחת השאלות שתמיד עולות כשאני מספרת עליו היא למה נשארתי כל-כך הרבה זמן אם באמת לא היה לי טוב, והתשובה הכי פשוטה, מעבר לכל, היא שכל לילה חיבקו אותי, בכוונה גדולה. גם בלילה האחרון. אני לא יודעת עכשיו אם החיבוקים האלה היו שווים משהו, אבל הם היו שם.
השבוע האחרון לא היה מאוד קל, לא מאוד קשה גם, אבל לא פשוט. יותר מדי תובנות והחלטות שהשתבצו במקום שלהן, אמיתות שסירבתי לראות והפעם החלטתי שכן. יש משהו מבורך בעיוורון מרצון.
נו, נקווה שהשבוע הבא יהיה יותר קל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
