לשאוף לנשוף

"נו, הבלוג ההוא של הבחור שכותב נגד נשים בנות 35!" אמרה לי הדיווה.

"על מה את מדברת, תשלחי לי לינק."

"קראתי את זה אצל פרקול."

מייד ניגשתי לבדוק האם כצעקתה (אני רוצה לציין שהסילקקית שלי שוב לא עובדת, נראה, מחר אולי אקדיש פוסט למכשיר העינויים הזה, שממרר את חיי), נכנסתי לבלוג של פרקול, ומשם הלכתי בעקבות הלינק, עד שהגעתי לבלוג המדובר, ואכן, לגמרי כצעקתה! קראתי את בלוגו המחכים, ונקרעתי מצחוק.

בגלל שאני גדולת רוח אני לא אתייחס להשוואה שלו בין נשים ובין עגבניות, ואני גם אחסוך כאן את דעתי על אנשים שמתייחסים לאנשים אחרים כאל מוצרי צריכה. אני אפילו לא אגיד כלום על זה שמעגבנייה בשלה עדיין אפשר לעשות אחלה רוטב, ושמעגבניה על סף ריקבון עדיין אפשר לעשות קטשופ, אבל מלפפון, ברגע שהוא מתרכך אפילו טיפה, הדבר היחיד שאפשר לעשות בו זה לזרוק אותו לפח ולהעיף את השקית זבל מהר מהר מהבית כי מלפפון רקוב זה נורא, אבל נורא מסריח, ובשביל הדיון אני אגיד לו שהוא צודק, ואכן, שווי השוק שלי מעולם לא היה נמוך יותר, אבל, באמת, לא על זה באתי לדבר.

לא. זה בדיוק הרגע לפנות צורה נרגשת לבעל הבלוג עצמו ולשאול אותו, "אחי, יקירי, מודעות עצמית, אין לך אפילו קצת?"

כאילו, בא אדם, שמסכן, משהו מאוד משונה קורה אצלו בקלאבסה. אני רק יכולה לנחש שמדובר במישהו שאפילו נשים בנות 36, שזה בכלל עגבניות של שבוע שעבר, לא מוכנות להריק עליו, ופותח בלוג שכל מטרתו להוכיח לנו, הרווקות החוצפניות האלה, שאנחנו לא שוות כלום, אפילו פחות מכלום. מי אנחנו בכלל?

והוא, המסכן, מוכיח לנו באותות ומופתים שעור חלק, שדיים זקופים וירכיים מתוחות כבר אין, ושגרוע מכך, הביציות, הביציות שלנו נותנות את מופע זיקוקי הדינור האחרון שלהן, ובשום מקום לא משתרכים פקקי תנועה כדי לצפות בזה. וכל זה, בלי שהוא יעצור לרגע לחשוב מה זה אומר עליו.

אתה מבין, מומחה ליחסים יקר שלי? אני הגעתי לכאן בגלל סדרה של בחירות שעשיתי בחיי (כולל זה שהיום עמדתי יחפה בתוך שלולית והכנסתי את השקע של הסילקקית לתקע, זו למשל הייתה בחירה מאוד טיפשית, אבל מאוד), כשהבחירה הבסיסית ביותר הייתה שאם אין לי זוגיות שמיטיבה אתי, אני מעדיפה להיות לבד. לא, אני לא תמיד מרוצה מהלבד, ומאוד בקרוב אני אתחיל להטריד גברים זרים ברחוב כדי שילטפו לי את הבטן, ויעשו לי נעים בצוואר, אבל זוגיות ואהבה הם דברים כל כך קשים ומורכבים, שאין שם שום מקום לפשרה, ואני מוכנה לגמרי לשלם את המחיר של אי הוויתור, כי מחיר הוויתור מחריד בעיניי, אבל אלה החיים שלי והבחירות שלי.  לא הלכתי ופתחתי בלוג על כמה פחות נעים להיות רווק בן 45 מאשר רווקה בת 45, וכמה כדאי להם להתחתן מהר כדי שיהיה מי שיכבס להם, כי זה לא מעניין אותי, אין לי עניין ברווקים בני 45, הם מעולם לא עשו לי כלום, ואני בטוחה שחלק מהם אנשים מהממים לגמרי, שלא היו מוכנים להתפשר, אבל הם לא חלק מחיי, וסביר להניח שעד שאני לא אתאהב בגבר בן 45 שלא ירצה אותי, אני לא אטרח לפתח תאוריות על התופעה.  

אבל אתה, מומחה ליחסים שלי, ישבת, פתחת בלוג, העלית פוסטים, והגית רבות בתופעה, ואני תוהה, למה? מה סיבות העומק לזה? למה לדעתך כל כך חשוב לתפוס במה ציבורית ולצעוק ממנה שאני על סף ריקבון? כי אולי לא ממש שמת לב, אבל מעבר למה שזה אומר עליי, זה אומר עליך דברים מאוד, אבל מאוד משונים.