יש ספוילר בהמשך (עטה עליי משטרת הספוילרים)
בימים עגומים אלה, כשהלסת מענה אותי נחרצות וכל מה שנשאר לי בחיי זה להתמסטל מאופטלגין, לנמנם ולקרוא, הגעתי לספר של ניר ברעם "מחזיר החלומות". שלחו לי אותו כדי שאחווה דעה, וכמו כל דבר שאני אמורה לעשות, מייד פיתחתי כלפיו עוינות. בגלל זה אני רוטנת גם על הספרים הלבנים של ידיעות אחרונות, ואני בטוחה שאם המשימה בחיי תהיה לקרוא טרילוגיות של פנטזיה אגדתית, מייד זה יהפוך לדבר שאני הכי שונאת לעשות. התחלתי, הפסקתי, התחלתי, הפסקתי, ופתאום זה קרה, וכבר אי אפשר להפסיק.
קצת לא נוח לי להצטרף לחגיגה התקשורתית שמתחוללת סביב האדון ברעם הצעיר במהלך הסופ"ש הזה, אבל מה אני יעשה שהגעתי לחלק בספר שנגע לי ישר בבטן הרכה? (וכל מה שלא נוגע לי בשן הרכה עכשיו, מבורך מבחינתי).
הוא יודע לכתוב. הוא ממש יודע לכתוב, בשפה עשירה שלא מתביישת לרגע בעושר שלה ושגם לא סתם באה להפגין את עצמה, אלא לאפשר לסופר להגיד בדיוק מה שהוא רצה - שפה ככלי תקשורת, רעיון מהפכני ממש, חבל שלא יותר סופרים שוקלים את זה - הוא יוצר בתל אביב עולם אפל ודחוס וחורפי. יש כאן צעד ספרותי נורא מעניין. בדרך כלל ספרות ישראלית נכתבת (שנייה, אופטלגין, מישהו יודע אם זה ממכר?) תחת שמש מייסרת, ופתאום חורף, סערה, מגפה ובכך שהוא הופך את תל אביב המיוזעת והקודחת שלנו לעיר אפלה, הכול בה משתנה.
נכון שהעולם שהוא בורא מעורר התפעלות, אבל אני דווקא נשאבתי בחלק שבו הוא מתאר משפחה, מתהליך ההקמה ועד ההתפרקות.
איכשהו, בכמה עמודים שכתובים די ביובש הוא הצליח לתת תיאור מדויק של חייו של גבר שהיה מוכן להיות שבע רצון מחייו, וזה לא מצליח לו. אשתו עוזבת כי היא טיפוס נורא "טוטאלי" (מילה אחרת לילדותית?) וגם כי היא לא מסתדרת עם הבת, והוא מוקא מחייהם של הילדים שלו, ופתאום הוא נשאר נורא נורא לבד. יש שם תיאור קצרצר, אולי שתי פסקאות, של החיפוש שלו אחרי אהבה שקרע לי את הלב ממש. כשבסוף הוא מתאבד, הבנתי אותו לגמרי. זה צעד ילדותי, רומנטיקני, ובכל זאת הבנתי אותו.
הוא לא הצליח למצוא משמעות לחיים שלו, ואז מה הטעם? אם מישהו קרוב אליי היה עושה צעד כזה אני מניחה שהייתי כועסת, כי אני מצפה מאנשים שימצאו משמעות, אבל אני יכולה לקבל דמות ספרותית שמתאבדת כי החיים שלה ריקים.
תקראו. הוא לא קל, הוא לא עושה שום הנחות לקוראים, אבל הוא שווה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
