לשאוף לנשוף

Xanty: קראת את הספקטורית?

Kinley Limon: היום בבוקר. אני כבר שבועיים מקטרת לפסיכולוגית איך אני צריכה מישהו שילטף לי את העורף. פתח לי חור בבטן הטור שלה.

Xanty: כן אה, ליטופים בעורף, זה הכל, או בבטן.

Kinley Limon: את יודעת שאני לא זוכרת מתי? אני יודעת שהיו כאלה עם נועם, אבל זה ברמת היודעת, התעמעם לי הזיכרון.

Xanty: מוכר לי. משמו היה בסדר בקטע הזה.

Kinley Limon: אוף, שייעלם כבר החור הזה בבטן. אתמול ישבתי מול המחשב, משתעשעת ברעיון להתחיל עם מישהו רק בשביל מגע. זה מין בולמוס כזה עכשיו, ואין מי שיספק את הרעב.

Xanty: אני גם במצב כזה. נורא מדכדך, חוסר היכולת להספיק לעצמנו.

Kinley Limon: זה לא חוסר יכולת אני חושבת. כלומר אני חושבת שזה סוג של כוח, לומר זה חסר לי. הבעייה היא שאחרי שאמרתי, האמירה לבד כבר לא מספיקה, ועכשיו כבר ברור שחסר, אי אפשר לטשטש שוב.

Xanty: אולי עדיף להתרגל להדחיק?

Kinley Limon: אם לא תגדירי מה את רוצה, בסוף זה שוב יהיה משמו, ויש גבול לכמה מודחקת אפשר להיות. לא בא לי לחזור לחיים של לא לרצות לקום בבוקר

Xanty: ואם אני אגדיר מה אני רוצה ואין כזה? ואת יודעת, נניח שאני עוברת תהליך, צומחת, מתפתחת וזה,  איפה אני מוצאת מישהו שגם מודע לעצמו?

Kinley Limon: זה החור בבטן התחושה הזאת שאני דורשת משהו שאין, שיהיה גם מודע גם שיתאהב בי וגם שאני בו. אבל, אלף עוד לא מוכנה להרים ידיים על התקווה, ובית, גם אם יתברר בסוף שאין, לא יודעת אם מוכנה תחליפים בכלל לא מספקים. לא יודעת. בעיקר לא יודעת.

Xanty: רוב הזמן לא יודעת. כאילו, אני מרגישה שמזדקקת ומשייפת קצוות, ואז בסוף אני צריכה להתמודד עם בצק לא מגובש.

Kinley Limon: וזה גם הגיל או השיוף. לא חושבת שאפשר באמת אחורה עכשיו, אפשר להדחיק שוב אבל אני חושבת שבפנים - אפילו לא כל כך עמוק בפנים - אני כבר אדע שרמאות.

Xanty: ואז מה? תמצאי מישהו עם קצוות משוייפים, או שמוכן לשייף?

Kinley Limon: אני עדיין מקווה שאפשרי.

כמה שיחות כאלה מתנהלות ממש עכשיו? בכמה פורמטים שונים? פנים מול פנים, במיילים, במסנג'רים. הכאב הוא תמיד אותו כאב, הבדידות אותה בדידות, הצרכים אותם צרכים. חלק יודעים לנסח את זה יותר יפה, חלק פחות. לפעמים אני חושבת על מצעד הבדידות שהולך לו ברחובות, ומתמלאת צער.

אבל האמת היא שזה לא כל-כך פשוט. כאילו, all we need is love, אבל כדי שאני אוהב, צריכים להתקיים תנאים כמעט פסיכוטיים כמעט, למשל, שאני אעריץ אותו, שאני גם אמשך אליו, ולהפך, ואז עוד המון המוני תנאים. לפעמים אני תוהה איך זה מצליח בכלל, ואז נזכרת כמה מעט זה באמת מצליח.

וכעת, פינת היכנע, לקוראותיי:

יקירותיי, בוודאי שמתן לב שמזג-האוויר התחמם ביותר. אנא, אל תשכחנה למשוח את עורכן בקרם עם מקדם הגנה לפני שאתן יוצאות מהבית, ולא תראינה כגווילים הרבה לפני הזמן. כן מרגי, זה תופס גם לגבייך, גיל 17 אינו פוטר משימוש בקרם הגנה.

חןחן.