קודם כל - אנטי המלצה ואף אזהרה נחרצת: הספר האדם הזקוף? (ההמשך של אנשי הקש) כזה קשקוש יומרני ומשעמם מזמן לא קראתי. הדרישה הבסיסית שלי מספר מתח היא שמרגע שאני פותחת את הדף הראשון ועד הרגע שאני סוגרת את הספר, כל פרידה ממנו תהיה מלווה בסבל ממשי מתוך רצון לדעת מה קורה. אחרי זה מגיע כל השאר, שיהיה מתח אינטליגנטי, שאני אחבב את הדמויות, וכולי. אבל עדיין, התנאי הבסיסי הוא חוסר יכולת פיזית לעזוב את הספר.
את הספר הזה אני קוראת כבר שבוע, כל פעם כמה עמודים, ואז נזכרת שיש לי משהו יותר מעניין לעשות, נגיד, להוריד את העור הקשה מכפות הרגליים. לא מותח, לא מעניין, דמויות מהתחת, בקיצור, פויה וחבל על הכסף.
ממש לפעמים אנשים כותבים משהו שגורם לכל הקוביות בטטריס הפרטי שלי ליפול בדיוק למקום הנכון. הפוסט של אנת'יאה, שעוסק במבחן האדם הסביר הוא פוסט כזה, שבסוף הקריאה שלו כל מה שהיה לי להגיד זה "וואלה", ואז לחשוב שהיא צודקת במה שהיא אמרה. האדם הסביר אף פעם אינו אישה. תקראו את הפוסט, תקראו את כל הבלוג שלה, הוא חשוב מאין כמותו.
פעם, כשהייתי בטיפול אצל אמירה הפסיכולוגית, ניסינו לברר למה אני לא מצליחה לבנות זוגיות. באמת, הייתי אז נורא מאמי, נורא קלה, לא היו לי דרישות, ועדיין, נאדה. היא הסבירה לי, ולקח שנים להבין את זה, שאף אחד לא רוצה מישהו נורא מאמי, נורא קל ושלא יהיו לו דרישות.
נכון כל האמירות האלה? לאהבה אין חוקים, צריך לאהוב בלי גבולות וכל זה? בולשיט. התחילו להיות לי אהבות רק אחרי שגידלתי עמוד שדרה ולמדתי להציב גבולות. אני עדיין לא מספיק טובה בזה, אבל אני מתאמנת, והדבר המדהים ביותר בכל העניין הזה הוא שמרגע שלמדתי להעריך את עצמי, התחלתי לרצות את אלה שרצו אותי. הייתי מוכנה להיות חברה במועדון שקיבל אותי.
אז הנה, גם יואב ברנזון חושב כך.
הבעיה היחידה בכל התיאוריה הזו היא שאי אפשר לזייף את הדברים האלה, ז'תומרת, אי אפשר לזייף תחושת ערך עצמי. שוין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
