הרגע המלכה האם התקשרה להודיע לי שהשותפה של הבלונדיני, שגר בדירה של המשפחה בר"ג, עוזבת את הדירה כדי לגור עם חבר שלה. מתפנה שם חדר די גדול. מצד אחד זה סופר נוח, מקרב אותי מאוד לעבודה וזה, מצד שני, זה לגור עם אחי המטורף, ועוד שותף, מה שכבר לא הולם את קשישותי. עכשיו אני בדילמה. נראה לי שההחלטה תהיה שלילית, אבל אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת. הדילמות...הדילמות.
הו, הנה, נפתרו הדילמות (שלא תגידו שאני לא מעדכנת בלייב) הבלונדיני התקשר אלי הרגע בבעתה, "מה את אומרת על הרעיון שתעברי לגור כאן?", בזהירות עניתי, "אני לא חושבת שזה רעיון טוב", והוא קפץ על השלל: "תשמעי! יש כאן רק קיר גבס שמפריד בין החברים, את לא רוצה לשמוע אותי ואת מיכל, ואני בטח לא רוצה לשמוע אותך!". חשבתי לרגע על הימים המרים בהם נאלצנו, כל המשפחה, לשמוע אותו ואת ע. הצועקת (נשמע בחור איכותי אחי לפי הדציבלים שלה) ועל יחסיי החמים עם ניקולאי, וכיצד הם יושפעו מהקרבה לאחי.
מה?! לא סיפרתי לכם על ניקולאי? הוא החבר החדש שלי! פאק, אני לא מאמינה שלא אמרתי לכם שיש לי חבר חדש. מותק של בחור, הוא כחלחל, קטן, ורוטט בעוצמה משתנה. האם הזמזום ישמע מעבר למחיצות הגבס? הפור נפל, אנחנו לא נגור ביחד, ניקלואי חשוב לי מדי.
עכשיו אני צריכה למסור למלכה האם את החדשות הרעות.
ובמסגרת ה"אין לי על מה לכתוב, אבל אני בכל-זאת אכתוב!", הגיע הזמן לספר על אירוע שקרה לי לפני כמה ימים:
לילה, מגרש חנייה ריק לגמרי, אשכרה ריק, מלבד שתי מכוניות, שחנו כשבניהן מקום אחד ריק. אני, בשיא הנחישות נוהגת לרווח שבין המכוניות, ושואלת בדאגה את הצ'ופ, "נראה לך שהאוטו נכנס כאן?".
והודעה לפנחס: אם לא תעביר לי את המתכון לעוגיות שוקופוז, יהיה רע ומר.
הודעה נוספת, לאלי: לא עוד כרוביות מטוגנות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
