אסתי חושבת. אני שואל: " על מה את חושבת?" לא אומרת לי לא מגלה לי אף פעם. היא לא מדברת איתי הלילה. לא יודע למה. אני שונא כשאסתי לא עונה. אני מנסה לחייך: הנה אני מחייך. על מה את חושבת? חושבת ש החיוך שלך מסתיר, החיוך שלך מרמה, החיוך שלך לא משכנע אותי ואותי אתה לא קונה החיוך שלך זיוף החיוך שלך מסתיר ואני לא מאושרת.
כתבתי פעם על החיבה שלי לאדון קפלן? סביר להניח שכן. מהצד שלי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הסתובבתי בדיזנגוף סנטר, והיה שם מסך כזה שהקרינו עליו קליפים, ושם הוא היה, שר את "מודדת", לבוש חולצה לבנה, ונראה מיוסר כיאות. מייד קניתי את הדיסק, והאזנתי לו בסבב אינסופי (עכשיו אני נזכרת במערכת הקטנה שהייתה לי בדירה הזעירה בחיפה, 850 שקלים היא עלתה אז, לפני שמונה שנים, היום בסכום כזה קונים בדיוטי-פרי מערכת לא רעה, מצחיק שהמחירים ירדו עם השנים), בעיקר לשיר הזה
אחר-כך הפכתי לגרופי שלו, ראיתי איזה עשרים הופעות, הוא בהחלט הפרפורמר הכי טוב בארץ, ולנצח נזכור לו את הפקת הדיסק הראשון, והיחיד ששווה משהו, של "מוניקה סקס".
אסתי שותקת. אני כבר לא שותקת. למדתי לדבר. פעם, לפני אווה, הייתי בטיפול מסוג אחר, שיטת אבי גרינברג למי שמכיר. אי-אפשר להאשים אותי בכך שאני לא מנסה לעקוף את התודעה. חלק מהטיפול שם מבוסס על לבדוק את גבולות הכאב של המטופל. לא היו לי כאלה. הייתי יוצאת מחדר הטיפולים עם כתף תפוסה וסימנים כחולים, אבל בלי שאפילו מלמלתי, "די, כואב". אני זוכרת שזה היה מלחיץ קצת את ורד, למה אני לא מפסיקה אותה. היא לא הבינה אז ששום דבר שהיא תעשה לי בגוף לא יכאב כמו השואה שהתרחשה אצלי בפנים.
עם אווה אני מייד מתלוננת, והיא אפילו לא לוחצת, סתם מעסה נקודות במכשיר עיסוי זעיק. יש שתי נקודות בכף הרגל, לדבריה אלה נקודות הכעס והמרמור, שברגע שהיא נוגעת בהן כואבות. בהתחלה הן היו כואבות רק בחדר הטיפולים, עכשיו הן כואבות גם כמה שעות אחר כך, כאב פועם, מטריד.
איפה היינו? לא שותקת, יש שיגידו מדברת יותר מדי, כועסת אומרת, שמחה אומרת, מוצא חן בעיני אומרת, אוהבת אומרת. אני חושבת שזה עוד מאפיין של האנשים שסביבי. כולם מדברים. וכשאני לא בסדר הם תובעים את שלהם, יש בזה הקלה גדולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
