בשבוע שעבר גמרתי לצפות בסדרת המופת פריזון ברייק, ועכשיו אני צריכה לחכות כמו מאמי לעונה הבאה, ואז לראות אותה שבוע שבוע, מה שיהיה ממש סיוט, אבל לא על זה רציתי לדבר. הייתה סצנה שבה מייקל המהמם והד"ר החמודה התנשקו (אני מצטערת אם אני מספיילרת למישהו) ואני פתאום הרגשתי בבטן משהו שלקח לי רגע לזהות - תשוקה. תשוקה פשוטה, חייתית, ייצרית לגמרי. זה היה משונה. התשוקה שלי נמצאת בדרך כלל תחת משטר דיכוי רודני חריף במיוחד. בנסיבות הקיימות מחיר הכניעה (סטוצים, למשל) גבוה מדי, אז לקחתי את כל החלק הזה שלי, עטפתי אותו יפה והנחתי בצד, עד שיגיע הזמן להוציא אותו מהאריזה ולראות מה עכשיו.
דווקא באינטימיות אין לי חסכים, הפוצקי ואני חבקנים גדולים, אז למרות שאנחנו לא מזדיינים (הוא אשם!) אני מקבלת את רוב מנת המגע ותשומת הלב האוהבת שאני צריכה, או ככה חשבתי עד שראיתי את הסצנה ההיא, ונזכרתי בעומקים האפלים שמאחורי הפוצי מוצי, בהבדל שבין התמסרות למגע לבין צלילה לתוכו. המון זמן לא צללתי. מכיוון שעכשיו אין סיכוי שאני אצלול, הקדשתי לנושא קצת מחשבה. מזל שאלוהים נתן לי מוח, ככה אני יכולה לעשות כאילו הכול נתיח.
נורא לא תרבותית, התשוקה הזו. מאוד לא מסתדרת עם החיים, הרי גם בתוך זוגיות חמה ואוהבת, כמה נשאר מהתשוקה האפלה הזו, מההתכווצות של הכוס מהצעקה הפנימית, "עכשיו, להילקח, להיכבש, להיכנע, מייד!" לא הרבה. אני באמת לא יודעת אם זוגיות יכולה לתפקד כשרמות התשוקה הן כאלה, אז ממשטרים את התשוקה, זו לא בעיה גדולה, איך שאני רואה את זה, רוב האנשים די פוחדים מהתשוקה של עצמם, אז קל לכבול אותה, שלא תעשה יותר מדי בעיות, זותי.
מכל האהבות שלי, האחרונה הצליחה לשלב בצורה הכי מוצלחת את שני הדברים, גם תשוקה, וגם היה לי אב ואח. אבל זה לא משהו שקורה בקלות או בטבעיות. המון מודעות הייתה שם, כדי לתפוס את הרגע החמקמק הזה שבו האיש שרק הרגע עשיתי לו "פפפפפפפ" בבטן או ניסיתי להכניס לו את התלתלים שלי לנחיריים שלו (אחד המשחקים החביבים עליי, עזבו) הופך שוב לגבר שיכול לקחת אותי. בעייתי העניין הזה. נורא קל לי לפתח יחסים כמו בין שני גורים שמשחקים, אבל הגור השני הוא מאמי, ומאמי זה לא משהו שמעורר תשוקה. אחד הדברים הכי קשים לי זה לזכור שאותו גור מאמי הוא גם גבר ולאפשר לכל הצדדים האלה לחיות ביחד, אצלי ואצלו. נראה לי שזה האתגר הכי מסובך של זוגיות ואהבה.
ובמעבר ממש חד: למי שלא יודע, הייתה כאן בשבוע האחרון מריבה ענקית בין שני בלוגרים, הרווק וחרוטון. הפרטים לא ממש מעניינים, מה שאותי מדאיג עד כדי בכי זו הרמה הירודה של המריבה - עומדים כמה גברים (א-זוי) וצועקים אחד על השני - "לך יש זין קטן!" "לא! לך יש זין קטן!". עכשיו, הקשיבו לי, והקשיבו לי טוב:
מריבת רשת טובה היא משהו שדורש תחכום, פינס, כושר ביטוי, שנינות, ידע כללי ומטען תרבותי לא מבוטלים. אתם חרפה למריבות הרשת באשר הן, בושו והכלמו לכם! פויה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
