הנה פורים הגיע! היום יש מסיבה בעבודה של הט', מחר הזמינו אותי לאיזו מסיבה אחרת, ואולי אולי אולי, אפטר-פארטי ביום שבת, אבל זה עדיין לא הוחלט, אני לא רוצה להיות זו שמעלה את ממוצע הגיל בצורה דראסטית.
מאז גיל 15, מדי שנה, אני מתחפשת לכוסית. אתם יודעים, כל התחפושות המקוריות האלה לא בשבילי. כמה הזדמנויות כבר יש למרוח ליפסטיק בצבע בורדו כהה, אייליינר מוגזם ולכסות את הפרצוף בנצנצים? זהו, שלא הרבה.
עכשיו, יש כמה גורמים מטופשים שעומדים בדרכי להיות כוסית: ההורים שלי לא הסתפקו בלעשות אותי גמדה שטוחה, הו לא, לזה הם היו צריכים להוסיף מוטת כתפיים של רומניה על סטרואידים, וירכיים של איכרה ולדנית. לא כוס אמק? מילא אם הייתי זעירה כזו שכולם רוצים להגן עליה, אבל אני גם זעירה וגם לא ענוגה ושברירית, אין צדק. לזה מתווסף פרצוף מובהקת של גיקית גמורה. קחו את הבחורה הכי חנונה שאתם מכירים, סביר להניח שהיא נראית הרבה פחות חנונית ממני. בקיצור, מהנתונים האלה אפשר להוציא במקרה הטוב ספרנית, או אולי מרצה באוניברסיטה, אבל לא רוצה ספרנית או מרצה, רוצה כוסית!
היום החלטתי שמספיק עם השטויות, אני רוצה להיראות טראשית, אני רוצה גלאם! תנו לי באורלי ויינרמן! הסתובבתי שעות בקניון רמת-אביב, עד שמצאתי גרבי רשת, ועוד כמה שעות עד שמצאתי גופייה מלורקס, בצבע זהב, פתוחה לגמרי בגב, זאת אומרת, מצאתי די מהר, אבל אם קוקאי חושבים שאני אוציא 200 שקל על גופייה, אחרי חמישים אחוז הנחה, הו כמה שהם טועים. יש לי בבית חצאית סטן כזו, עם שסע, שמעולם לא לבשתי (תמיד אני או שמנה מדי או רזה מדי בשבילה) וכך דמיינתי את עצמי כפאם-פטאל, בשסע רגל עמוק, גופייה זהובה, גרבוני רשת ועקבים.
בחנות ציוויתי עליהם לגזור לי רצועת אורגנזה בצבע כתום בוהק (ויי, מסכנים הבנים שקוראים את הפוסט), ואז אצתי הביתה, למדוד את התלבושת.
הידעתם שלא קל ללבוש גרבוני רשת? צריך למתוח אותם הרבה עד שהם מגיעים למקומם הראוי, אבל הנה, הצלחתי, הוצאתי את החצאית, לבשתי את גופיית הלורקס חשופת הגב, ונחשו מה התקבל?
ספרנית שמנסה להתחפש לכוסית.
אוח.
אה, וכמובן, כמו אחרי כל טיול שופינג שלי, פינת התלונות: יש בדיוק ארבע נשים בעולם שנראות טוב בצבעי פאסטל למיניהם, מישהו יכול להסביר לי מה זו מתקפת הממתקים שנפלה על החנויות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
