לשאוף לנשוף

אני קוראת עכשיו את הספר "האוטופיה הרומנטית", מאת אווה אילוז. אי-שם במאה העמודים הראשונים, אבל הספר גורם לי לחשוב די הרבה. בזמן האחרון נהיה לי המון פנאי לקריאה, הנסיעות לעבודה ברכבת מפנות זמן איכות מטורף, חזרתי לקצב של שניים שלושה ספרים בשבוע.

אווה אילוז היא סוציולוגית, ובספר היא מנתחת את הקשר שבין תפיסת הרומנטיות שלנו וצרכנות. העובדה שיש קשר ברורה כבר לדעתי, והניתוח שלה בהחלט מאיר עיניים. מסתבר שהקשר החד-משמעי התחיל בתחילת המאה ה-20, עם התרבות המשאבים הכלכליים שבידי האנשים, והתפתחות תרבות הפנאי.

בתחילת המאה ה-20 התחילו לטפח בעוז את הרעיון שרומנטיות אמורה לשרור בין בני-הזוג גם אחרי הנישואין. פתאום בני-הזוג לא היו אמורים להיות רק יחידה כלכלית ומשפחתית, אלא גם מקור לתשוקה, כמיהה וערגה. לדבריה, עם חדירת הרומנטיקה לנישואין, הבית, שהיה מקום שבעבר היה אפשר לנוח בו, הפך לעוד מקום שצריך להשתדל בו כל הזמן להיות אטרקטיביים, כי אם לא היחידה הזו תתפרק (באותה תקופה שיעור הגרושין בארה"ב התחיל לעלות).

ואיך מחדירים רומנטיקה לנישואין? נו, את זה כל קוראת של "לאישה" ואחיותיה יודעת: תקני לבנים סקסיים, תעשו ביחד עיסוי בשמנים ארומטיים, לכו יחד לספא, צאו לצימר בצפון בלי הילדים, לכו למסעדה רומנטית, ומה משותף לכל הדברים האלה? נכון, הם עולים כסף, ומרגע שהוצאתם כסף, מוכרחים להיות שמייח, כי אחרת לא נעים...

כבר דיברתי על זה כשהתייחסתי למיתוס היופי, אבל זה בהחלט קשור גם למיתוס הרומנטיקה: המון אנשים מרוויחים הרבה מאוד כסף מזה שאנחנו מרגישים חסרי סיפוק (לא שאלה שמרוויחים את הכסף מסופקים, חו"ח). אבל מאיפה הגיעה הרומנטיקה הזו?

שליש מהזוגות מתגרשים. ומה עם שני השלישים האחרונים? כמה זוגות אתם מכירים שזה עובד להם? וכמה אנשים אתם מכירים שמסתובבים עם חור בבטן כי הם לא מצליחים להגשים את האידאל הזה? ומה פתאום הכמיהה למשהו שלא מצליח? מאין הרעיון האווילי, המטופש, המסוכן, שמישהו אחד יכול למלא לנו את הצרכים הרגשיים במשך ארבעים שנה?

ואולי אפשר להחליט שדי עם הטחינה הזו במוח, להבין שלא נועדנו לרומנטיקה, שזו אשליה מתוחכמת שדוחפים לנו בכוח. מה במקום? יחידה משפחתית שפויה, אוהבת, אני לא אומרת שלא, אבל אין יותר מדי קשר בין אהבה והתאהבות (מונדייה, שאני שוברת שיאים של בנליות היום). אנחנו עוזבים בני-זוג שעושים לנו טוב, מפרקים משפחות ומתייסרים בשביל מה? בשביל עוד שלושה חודשים של פרפרים בבטן שאחר כך יעלמו? זה יותר חשוב מהשלווה השקטה שזוגיות אמיתית יכולה להשרות?

אני זוכרת שדיברתי על זה עם אלי, כשהייתי עם משמו. היה לי ברור שמתישהו, בתור רופא, הוא יזיין אחרות, כי יהיו לו הזדמנויות. כירורגים הרי נחשבים לדמויות סופר-סקסיות בבתי-חולים, ובחיי, שהייתי מוכנה לזה. נו, יזיין, מה קרה? זה גורע ממני משהו? אני לא מדברת על משהו בוטה ומעליב, אבל בגידות דיסקרטיות? תפאדל. צביעות? לא, לא צביעות. הצביעות היא לחשוב שמונוגמיה באמת אפשרית.

פעם ישראל אמר לי שהדבר היחיד ששכנע אותו להתחתן עם אישתו הייתה הידיעה הברורה שהוא ימשיך לזיין אחרות, הוא אמר שאם לרגע הוא באמת היה חושב שזו האישה האחרונה שהוא עומד לזיין, בשום פנים ואופן הוא לא היה מצליח להביא את עצמו לעשות את הצעד.

היום דיברתי על זה גם עם הצ'ופסטיק. הרי אם היינו נהיים זוג, היום כבר היינו חמישה חודשים ביחד, בשלב שמזדיינים בו פעמיים בשבוע, מה שטבעי לגמרי, אבל שנינו היינו מרגישים רע כי לא היינו עומדים בסטנדרטים של התשוקה שמוכתבים לנו.

או למשל, אכילס, האיש אוהב את אישתו כמו שאני מייחלת בכל מה שיש לי שמישהו יאהב אותי פעם, אבל זה לא מונע ממנו לאהוב אחרות, זה בהכרח רע? אם הוא היה נשאר נאמן במאת האחוזים, הוא עדיין היה אתה? הרי לרובנו אין שום בעיה לאהוב, גם בצורה רומנטית, כמה אנשים במקביל.

כשאני רואה זוגות שחיים כבר עשרות שנים ביחד, כאלה שהרומטיקה אינה שורה בביתם יותר, אני רואה משהו שלי נראה הרבה יותר חשוב – מחויבות במובן העמוק ביותר שלה. הם רבים צועקים ונרגנים, אבל הם גוף אחד. אולי לזה צריך לייחל, אולי צריך להתחיל להכניס קצת פרופרציות לכל העניין הזה.