לשאוף לנשוף

הצפרדע והעקרב רצו לחצות נהר.
העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכב על גבה של הצפרדע.
הצפרדע פחדה להעביר את העקרב את הנהר, כי היא פחדה שהוא יעקות אותה.
העקרב הבטיח לה שזה לא יקרה, כי זה נוגד את האינטרסים שלו, מה יצא לו מזה שהוא יעקוץ אותה, הרי ככה גם הוא לא יוכל להגיע לגדה השנייה. הצפרדעה, אופטימית נצחית שכמותה, הסכימה.
באמצע הנהר העקרב לא הצליח להתאפק, ועקץ את הצפרדע. לפני שהם טבעו הצפרדע שאלה, "אבל למה עקצת אותי? שנינו נמות בגלל זה." והעקרב ענה, "מה אני יכול לעשות? אני לא יכול אחרת."

כשהעקרב חזר לכאן הייתי מאוד קרירה וקורקטית, כי ידעתי שמתישהו הוא יעקוץ, מסכן, לא יכול אחרת. ואתם יודעים מה? כל עוד העקרב עקץ רק אותי זה היה בסדר, עד שזה לא היה בסדר, ונסוגתי לתוך שתיקה. אולי אני נראית קרירה ורעה, אבל האמינו או לא, נורא קל להעליב אותי, ולקרוא אנשים מטיחים בי שאני תומכת בהתעללות ושכל מי שמקושר אליי בז לאנשים שעברו התעללות היה חוויה ממש לא נעימה.