לשאוף לנשוף

את הפוסט כאן למטה פרסמתי בשביעי ליולי 2005 כמעט שנה עברה מאז.

בשנה הזו קרו המון דברים, ואני איבדתי גם את מעט החמלה הזהירה שעדיין הייתה בי כלפיי מי שהייתה אז נגה פרום דה בלוגה ואחר כך הפכה לרפונזל, פונזי, דה פונז, ווינרית, ואלוהים יודע מי עוד. ניתקתי אתה מגע לגמרי לפני כמה חודשים, נמאס לי לקרוא על עצמי שאני תומכת באלימות ובזה לאנשים שעברו התעללות.

מירב סבלה המון, בהחלט, אבל היא הסבה לאנשים אחרים סבל נורא. בתוך המוח המעוות שלה דברים עברו עוד עיבוד, ועוד עיבוד, ועוד עיבוד, עד שהתאימו לגמרי לתמונת המציאות האפלה שלה.

ואני, כבר לא היה לי כוח לקראת הסוף לראות אותה מוצאת עוד קורבן, ועוד אשם ופונה נגד אנשים שמעולם לא עשו לה כלום, ושתקתי. יום לפני ההתאבדות התכוונתי לכתוב פוסט בעניינה, ואישה חכמה אמרה לי שאני אמנע מזה, כדי לא להרגיש שאני זו שבעטתי לה את הכיסא מתחת לרגליים. לא כתבתי, והתבוננתי מהצד איך היא מטילה רפש באנשים, רפש שידבק בהם לתמיד, כי "אין עשן בלי אש". אצלה הייתה הצגה פירוטכנית שלמה שהתבססה על כלום. היא הייתה האש, העשן וחומר הבעירה באישה אחת. היא כל הזמן אמרה שהיא מסייעת בפעולותיה להסרת הסטיגמות על חולי נפש. כנראה היה לה גם חוש לא רע לאירוניה. המוזר היה שהייתי בטוחה שכשהיא תצליח זה לא יזיז לי, והנה, מזיז, ממש מזיז. מאז מוצ"ש אני חושבת רק על זה. איך ראיתי את המראות הפנימיות שלה מתעוותות עוד ועוד, ושמחתי שהזעם שלה כבר לא מופנה אליי, כי זה היה הדבר הכי גרוע שהיא עשתה לי - מרוב שפחדתי מהזעם שלה, הפכתי לפחדנית.

אני קוראת את הפוסט שנכתב אז, ואותן שאלות שהטרידו אותי מטרידות אותי גם עכשיו, רק בעוצמה הרבה יותר גדולה.

מה גבולות האחריות?

אני מניחה שכל מי שצריך לדעת כבר שמע על הבלגן האחרון שהיה לנו כאן בבלוגיה. למי שלא: תגובה לא מפרגנת, אבל מתונה למדי שימשה קטליזטור לניסיון התאבדות, שאחריו פרצה מלחמת עולם פנימית. 

עכשיו, כהרגלי הפילוסופי בזמן האחרון, אני תוהה, מה גבולות האחריות שלנו? יש גבולות כאלה? איפה עובר הגבול בין חוסר ידיעה וחוסר אחריות, בין תגובה מוגזמת לשנינות לא מזיקה? כשאני מקבלת תגובת נאצה, אני:

א. רוצה לרוצץ את ראשו של המגיב.

ב. זועמת \ מתבעסת.

ג. מתלוננת בפני כל מי שמוכן לשמוע.

ד. חושבת לעצמי בזעף למה אני צריכה את הבלוג הזה בכלל.

ה. נכנסת בכוס של האימא של הבנזונה.

ו. ממשיכה בחיי.

אני יודעת שהתגובה שלי מוגזמת. מה שאני לא יודעת ולמדתי עכשיו, זה שיש אנשים שהתגובה שלהם הרבה יותר קיצונית משלי. יש אנשים שהתגובות המרושעות האלה באמת פוגעות להם בבטן הכי רכה שיש. אנשים שאין להם כמעט עור. מה שבשבילי הוא מקור לכעס, אצלם מהווה מקור לסבל אמיתי.

אבל איך אפשר לדעת? הרי אצל אותו אדם, תגובה שהיום הוא יוכל להחליק כאילו כלום, בעוד שבוע תשאיר אותו מרוסק, לא בגלל התגובה, אלא בגללו. אני יודעת שכשאני פגיעה, תגובות אמפטיות ישר גורמות לי לפרוץ בבכי של הכרת תודה (זה מצחיק, כשאני פגיעה תגובות הנאצה לא מזיזות לי בכלל, כאילו הכול חוזר לפרופורציות אמיתיות).

הבעיה, או שבעצם אני לא יודעת אם זו בעיה, היא שאני מניחה שהצד שעומד מולי הוא פחות או יותר כמוני, זאת אומרת, פחות או יותר נורמאלי (ובלי PC עכשיו, מכל כיוון שלא נסתכל על זה, לנסות להתאבד זה לא נורמאלי). קל לצאת עכשיו בשירת הפרחים והפרפרים ולהגיד שכולנו נהיה טובים יותר מעכשיו. אני יודעת שאני לא אהיה.

אבל אני לא חושבת שאני, או כל קורא אחר אמור לשמור על הבטן הרכה של אנשים אחרים. גם הזעזוע שהופגן קצת מוגזם. לא מתפקידי לשמור על אף אחד. חוקי המשחק כאן לא תמיד נעימים, אבל בעצם הכתיבה הפומבית כאן יש סוג של הסכמה לחוקי המשחק. גם להשתמש בעובדה שאתה הצד הפגיע כדי לפגוע באחרים ולהשליט טרור, לא ממש מריח טוב. מה שכן, נראה לי שבמקרה כזה, כשמבינים שהצד השני הרבה יותר פגיע, ראוי להפסיק את כל העניין.

אנחנו הרי עובדים כאן בדינאמיקה של תיכון. כולם רוצים להיות נחמדים למלכת הכיתה, וכולם מרגישים שהם מספיק חזקים כדי ללעוג לילדים החלשים יותר. הבעיה היא שלפעמים זה נהיה דיני נפשות, ואז המשחק מפסיק להיות נעים.

 

כעת, אני מבקשת: בלי תגובות לא חכמות של "מי שלא עומד בחום...", או, "מה יש להתרגש, כולה תגובות באינטרנט". חןחן.