מנהג קטן חדש נפוץ בבית זה לאחרונה. אחריי כל ארוחה אני מגרגרת מי מלח, למען חניכיי יבהיקו וישגשגו ויהיו בריאים ולא תהיה לי דלקת ואני לא אצטרך לקחת אנטיביוטיקה שתעשה לי דלקת בנשרק'ה (עצה לוהטת: כדור פרוביוטי יחד עם האנטיביוטיקה. עברתי את העניין בשלום).
אתמול כשחזרתי מהעבודה אבא שלי, שישב בפטיו, כיאה להידאלגו שהוא אמור להיות, רצה לספר לי משהו, אז לקחתי את הספל עם מי המלח ויצאתי לגרגר בחוץ, כך אגרגר ואקשיב לאבי בו זמנית.
אבי היקר דיבר, אני גרגרתי, ובסוף הגרגור התכופפתי כדי לירוק את מי המלח בעציץ שעמד ממש לידי.
מה שלא שמתי לב אליו זה שבדרכי לעציץ עמד קקטוס עם קוצים כ-א-ל-ה גדולים, וכך, בהתכופפי תקעתי את הפרצוף ישר לתוך הקקטוס.
מייד צעקתי "איי!" אבל כשקמתי לחזור לדבר עם אבא שלי, הוא הסתכל בי והתחיל להיקרע מצחוק. מסתבר שהדייט שלי עם העציץ גרם לפרצוף שלי להיראות ממש כך:
"הו" אמרתי בבעתה כשמיששתי לעצמי את המצח וניסיתי לעקור את הקוצים החוצה, הכול מול עיניו של אבי, מולידי, היקר, שכבר היה שרוע על הרצפה מרוב צחוק "זה לא יוצא!" "חזק, תמשכי חזק" הוא חרחר, אבל לא, לא יצאו. בשלב הזה המלכה האם ירדה לראות על מה הרעש, וכמובן שבמקום לעזור לי, שהפרצוף שלי היה מלא קוצים כ-א-ל-ה גדולים, היא הצטרפה לאבא שלי על הרצפה, בשאגות צחוק.
בסופו של דבר הוא החליט להתגבר על הפחד שלו מדם, ובכמה משיכות הוציא לי את הקוצים ה-כ-א-ל-ה גדולים מהמצח. מאז קצת קשה לי לקמט את המצח. יכול להיות שמצאתי תחליף ביתי הולם לבוטוקס, לתקוע את הפרצוף בתוך קקטוס.
מונדייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
