לשאוף לנשוף

עובד אתי בעבודה בחור מאוד נחמד, אריאל. מצחיק, הגענו לעבוד באותו יום, אריאל ואריאלה. אולי בגלל שהיינו שנינו הילדים החדשים בצ'כונה, יצא שהתיידדתי אתו יותר מאשר עם שאר האנשים סביבי (כולם ביציע להירגע, הוא עומד להתחתן בקרוב). אריאל איש מאוד נבון, ונוסף להיותו נבון, הוא גם מרקסיסט (ואלי עכשיו רושף בעוז, "איך נבון ומרקסיסט? רק מטומטם או רשע יכול להיות מרקסיסט אחרי שיודעים מה עשו בשם האידיאולוגיה הזו!", ואני אענה לך: אם לא תתחיל להחזיר לי טלפונים, אני אהפוך למרקסיסטית לשם מחאה! מנוול!). הוא חבר באיזו תנועה עולמית של מתקני עולם, והיום בחומוס של הצהריים הוא הסכים שאולי ישאירו אותי בחיים אחרי המהפכה, כי אני מגלה יותר מודעות מרוב האנשים, וגם כי אני מצחיקה. תמיד ידעתי שכדאי להיות קומדיאנטית, מי יודע, אולי גם בשואה זה היה מציל אותי?

למה אריאל? כי למרקסיסטים, כמו לרוב האנשים שמחזיקים במשנה סדורה, יש נטייה לראות את המציאות דרך המשנה הסדורה שלהם. היום למשל דיברנו על החתונה הקרובה שלו, והוא הסביר לי...בעצם אני לא זוכרת מה הוא הסביר, כי בדיוק עברה הרכבת ועשתה רעש גדול, לא חשוב. ואיך זה קשור אלי? נו, הפמיניזם הזה.

פעם בפורום אחר כתבה מישהי את הטקסט הזה:

להגיד לי לעזוב את הפמיניזם,

זה כמו שאני אגיד לך:

תסתום אוזניים, תעצום עיניים,

תאטום את האף, תנטרל את התחושה בגוף,

תפסיק לחשוב, ואז עוד לבקש ממך לתאר לי

את האופן שבו אתה חווה את העולם.

אולי זה ישמע לך מופרך ודרמטי להחריד,

אבל עבורי הפמיניזם הוא לא הצהרה שאני מנפנפת

בה כדגל לעבר כל העולם, אשתו וילדיו,

אלא פיסה מההווייה המודעת שמנהלת את קיומי.

והשירים באלבום באמת מקסימים מוסיקלית,

ועשויים אף בחלקם לרגש מילולית,

בשעה שהם עומדים להם כל אחד בנפרד.

ואולם, כמקבץ קונספטואלי,

האנכרוניזם והקיבעוניות שהם מביעים

לא ממש מרגשים אותי.

(לילית יושבת על אדן החלון,

בשמלה לבנה

ומחכה שמישהו כבר יביא לה פרח

שיצדיק את קיומה,

בשביל שתוכל סוף סוף

לכבס את שמלת געגועיה

ולהסיר כל כתם של אבק וקלון

שדבקו באימרת התחרה,

במשך כל אותן שנים ארוכות

של תפילות וציפייה לגאולה).

שהביעו היטב את עמדתי. זו לא גחמה אופנתית, זו לא איזושהי תפיסה שאני עונדת שמתאימה לי לבגד, זו אמת בסיסית שמקרינה איפשהו על הדרך שבה אני מנסה לחיות את חיי.

אחד הדברים שהכי משעשעים אותי בנוגע לעובדה הזו, היא שאנשים נוטים להשתמש בה כקללה. לזה שנוטים להוסיף, בצחוק, בטח בצחוק, נו מה יהיה אתכן, אין לכן הומור אתן? את המילה "משופמת" בכל פעם שאומרים פמיניסטית, כן, גם אני בצחוק נוטה להוסיף את המילה "מסריח" בכל פעם שאני אומרת ערבי, אחלה חוש הומור, לא? התרגלתי. אבל לאחרונה אני נתקלת יותר ויותר בתופעה בה מותר לבטל מה שאני אומרת, כי מה אני מבינה, אני פמיניסטית אני, עומק עולמי כעומק הדעות המצחיקות האלה שלי, ולכולם כבר נמאס מהשטות הזו, מה אני מזיינת את השכל כל-כך הרבה, נו, יש שוויון, ולא רק שיש שוויון, תראי איך הגברים עובדים יותר קשה, חי חי. האמת היא שזה באמת מוצא נוח מהתמודדות עם נושאים אמיתיים, אם אפשר להתעלם מכל מה שאני אומרת כי נו, זותי פמיניסטית...לא הרבה יותר עדיף באמת שאני אלך לגלח את השפם ואסתום את הפה קצת?

לידיעת הקורא אולריך: משום מה האימיילים שלי לא מגיעים אליך. תבדוק שהתיבה לא עמוסה מדי.