אתמול, באיחור של שנים קראתי את "במערב אין כל חדש", לפעמים הטמטום האנושי מזעזע אותי. איך זה יכול, אחרי ספרים כמו זה, כמו "ג'וני שב משדה הקרב", או הגדול מכולם, "מלכוד 22", (וסתם רכילות ספרותית: פעם מבקר שאל את הלר למה הוא לא הצליח לשחזר את ההישג של מלכוד 22, ותשובתו של הסופר, "ואתה מכיר מישהו אחר שכן הצליח?"), איך מצליחים לשכנע אנשים למות למען מטרה שהיא כאילו יותר גדולה מהם? ולא להגיד לי "כדי להגן על המשפחה", זה בולשיט, אנשים לא מסתערים כדי להגן על המשפחה, אלא כי לא נעים להם לבצע את התגובה הטבעית ביותר, והיא לברוח לאלף אלפי עזאזל. אני יודעת שזה נורא טינאייג'רי לתהות למה עוד יש מלחמות, ובדרך כלל אני מבינה את העניין, אבל אחר ספרי כל-כך חזק, מהסוג שגורם לכאבי בטן איומים אחרי הקריאה, אני שוב חוזרת לאותן תהיות תמימות.
הקטעים שהכי קרעו לי את הלב היו הקטעים בהם המספר מבין שאין לו שום דבר אישי נגד הצרפתים או האנגלים או הרוסים שהוא נלחם נגדם, להפך, ושכל זה לא מונע ממנו להרוג אותם, סתם כי מישהו אמר לו לעשות את זה. יכול להיות שאם ספרים כאלה היו קריאת חובה דברים היו נראים אחרת?
לפני כמה ימים עלה מולי משמו במסנג'ר, זה לא מאורע נדיר, בדרך-כלל אנחנו מתעלמים אחד מהשני, לא התעלמות של כעס, התעלמות של חוסר עניין. לפעמים אני חושבת שאני צריכה להגיד לו תודה שעזב אותי, לולא זה לא הייתי נהיית חברה של הט', זו ש לא הייתה מכריחה אותי לכתוב את הבלוג, לא הייתי משיגה את העבודה הנוכחית שלי, לא הייתי מכירה את הצ'ופ, ולא הייתי הולכת לאווה (למרות שלדעתי מונדייה שלח אותי לצ'ופ כדי שילמד איך הרגישו החברות שלו בכל פעם שהוא החליט שהוא מנענע את הסירה בכוח) – בקיצור, אם היינו ביחד עדיין הייתי שמנמנה, מתוסכלת, וחסרת סיפוק. טוב, לא שעכשיו יש סיפוק, אבל נו, אי אפשר לבקש הכל.
אז משמו סיפר לי שהוא יוצא עם איזה פרגית (ביטוי שלו), וכדבריו, "תשמעי, היא מאוד חמודה ומתוקה והכל, אבל אני צריך מישהי שתעניין אותי, שתהווה אתגר", ובלי לחשוב פעמיים עניתי לו, "טוב מותק, תראה, אחרי זה לא יהיה קל". באותו רגע הוא אמר שהוא נורא עייף וחייב ללכת לישון.
מצב "נו שוין" קלאסי.
טוב נו, אני מודה, פוסט סופר משעמם היום, בי נשבעתי: ברגע שיהיה לי סקס תקבלו פוסט חושפני ומלא גילויים מרעישים. עכשיו אתם נדרשים להתפלל יפה לתום תקופת היובש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
