"את לא כותבת על עצמך", אמרה הדיווה בפגישתנו במוצ"ש. הדיווה רואה דברים. יש לה עין חדה, והמרחק הוא כזה שכבר יש חיבה, אבל היא עדיין יכולה לראות אותי בפרספקטיבה. יום אחד אני אכתוב פוסט משעשע על איך ככל שרמת הקרבה עולה, הפרספקטיבה נעלמת, ואיך האנשים שאני הכי אוהבת בעולם הם האנשים שהכי מעצבנים אותי, יום אחד, עכשיו אנחנו באבחנה של הדיווה.
חשבתי על זה קצת, ואני לא כותבת על עצמי כי עצמי כרגע לא כל כך בסביבה. אני בתרדמת חורף עכשיו, או שמא בגולם, מחכה שדברים יתחילו לקרות ולזוז, ובינתיים אני רק נשענת לאחור וחווה את השקט הזה. זכורה לי עוד תקופה כזו של אוטיזם, זה היה כשהייתי בקהיר. סדר היום שם היה מאוד קבוע. קמים בצהריים, הולכים לחדר כושר, חוזרים, אוכלים, תדרך לפני טיסה, להעיף את הטיסה, חזרה הביתה, אוכל, לישון. שבעה חודשים הייתי בתוך בועה, וזה לא היה רע. יצאתי מהבועה ההיא הרבה יותר בריאה ושלמה מכפי שנכנסתי אליה. אחריה נגמרו הדייטים והסטוצים והתחילו מערכות היחסים, ואני סקרנית לדעת כבר מה מצפה לי כשהבועה הנוכחית תתפוגג.
בינתיים אני מחכה, נהנית מהיציאות השגרתיות אל מחוץ לשגרה. הכול בסדר, שום דבר לא מעציב אותי, צריך לעשות המון דברים כל הזמן, ויש רגעים של שמחה גדולה, אבל התחושה הכללית היא של ציפייה רגועה. כאילו העתיד מחכה בסבלנות לספטמבר.
עד אז אני מקווה שימשיך להיות טוב, ככה, איך שעכשיו.
הערה קטנה: בזמן האחרון מעירים לי שאני שיפוטית נורא. אכן, אני אדם שיפוטי, ואני לא מצליחה להבין מה לא בסדר בזה. מוסר נקבע אחרי שיפוט של מה טוב ומה רע, איך אפשר להיות אדם מוסרי בלי להיות שיפוטי? אני מודעת לזה שיש דעות אחרות, אבל זה לא אומר שבגלל זה לי לא צריכות להיות דעות, או שאני אמורה לחשוב שהדעות שלי שוות ערך לדעות אחרות. זובי שוות ערך, הן הדעות שלי ובדרך כלל הגעתי אליהן אחרי חשיבה מרובה, ולכן הדעות שלי יותר שוות. אז אני שיפוטית, כן, אבל נראה לי שעדיף להיות שיפוטית ולא לנוע בבריכה חמימה שבה הכול שווה להכול ואין טוב ורע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
