אחרי כמעט שלוש שנים במדמנה רוחשת זו, אני חושבת שראוי להתפנות לאחת הסוגיות העיקריות של הבלוגיה, אולי אפילו לסוגייה השנייה בחשיבותה אחרי הכתיבה: המגיבים. ישבתי עם צוות מומחים בעלי ניסיון של שנים רבות באינטרנט ובבלוגיה כדי לנסות לחלק את המגיבים לקטגוריות, ואחרי חודשים של עבודה קשה, הנה התוצאה לפניכם, יס יס!
דיסקליימר: רוב המגיבים הם אנשים מקסימים בתכלית שאני מאוד אוהבת לקרוא את התגובות שלהם, והמון פעמים עזרו לי להבין דברים בעצמי ובצורת המחשבה שלי, יס יס!
בלוג יפה, מוזמנת לשלי:
המגיבות האלה די חביבות עליי. נגיד, אני יושבת בביתי הקט מול המחשב, לבושה בתחתונים בלבד, עוד לא צחצחתי שיניים ואני שופכת את דם לבי על המקלדת - התוכי שלי התעופף, החתול שלי מקיא דם והלב שלי שבור, אתמול גיליתי שבן זוגי בוגד בי עם גמד צ'רקסי (ושכח לצלם את זה) ויש לי דלקת ואגינלית. ואז, מאיפשהו מגיעה הפאקצה המהממת עם ה"בלוג יפה, מוזמנת לשלי!" ומזכירה לי שעוד יש יופי ושמחת חיים בעולם הזה.
נ"ב: מעולם לא נעניתי להזמנות האלה, יכול להיות שעולם שלם נעלם ממני בגלל זה?
רוכבי הרייטינג:
הם קצת יותר מתוחכמים מ"בלוג יפה מוזמנת לשלי", הם קוראים כמה מילים בפוסט ומגיבים באופן שממנו אפשר איכשהו להבין שהם קראו את הפוסט, ושעכשיו נורא כדאי לי לקרוא אצלם.
הגילניות:
אני חושבת שמדובר בתת זן של הפקצות, ואצלן התגובה היא, "חחחח, בחורה בת 34 כותבת בלוג, חחחח". אני די מבינה אותן, גם אני בגיל 8 חשבתי שאנשים בני 34 כבר מדיפים ריח כבד של זקנה, אבל אחת התגובות שהכי שעשעו אותי בהקשר הזה הייתה, "איזה מגניב שבחורה בגילך כותבת מצחיק ובשנינות", טוב, ידוע שכשעוברים את גיל 14 חל תהליך הסתיידות מוחי מואץ, ואני צריכה להודות על זה שאני עדיין זוכרת איפה הנחתי את הטיטול שלי.
ההוא שחושב שהוא יודע לכתוב:
עוד זן של מגיבים שאני אוהבת במיוחד, בזכות שעות השעשוע שהוא מספק לי. מדובר באנשים שאוהבים להכניס מילים לועזיות וביטויים מקראיים שהם הרגע המציאו או להשתמש בשפה גבוהה ומעוותת, נגיד "אין שום תוחלת בכתיבת הבלוג הזה" או "נמצאתי למדה" או שמא "הבורות שלך אינהרנטית". כעת, לא נותר לי אלא לצאת בקריאה נרגשת: אל תשתמשו במילים שאין לכם מושג מה המשמעות שלהן, תפסיקו להתעלל בעברית, ורכשו מילון, מאוד מועיל, מילון.
המגיהים:
אלה מגיעים מייד אחרי אלה שחושבים שהם יודעים לכתוב, וכנמלים שקדניות מתקנים את השגיאות שלהם. אותם אני ממש אוהבת, אבל ממש, אך המניעים שלי נגועים בחיבה אישית.
המגיב המיתמם:
בא מישהו, מסביר לי שאני נורא מכוערת ואף מפחידה, רעה ומרירה, צינית ועוקצנית, ושבכלל, חבל שהמלכה האם לא עשתה הפלה, וכשאני עונה תשובה נזעמת מייד אחריה מגיעה התגובה הנדהמת: אבל מה את רוצה? רק ציינתי עובדה! עובדה זה לא דבר מעליב! וואלה, איך לא חשבתי על זה לבד?
המנתח:
מגיע קורא חדש לבלוגי, או שמא קורא ישן, קורא פוסט אחד, ואז בתגובות אני מוצאת ניתוח מסעיר של האישיות שלי, הסיבות בגללן אני כותבת, הנקודות העוורות שלי לגבי עצמי, ומה אני צריכה לעשות כדי שחיי ישתפרו (נו, ברור שלמנתח יש פתרונות, הוא זה שיודע). עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון - אני מאמינה שמי שקורא אותי לאורך זמן מכיר אותי די טוב, אין מה לעשות, אחרי שלוש שנים כל קורא מיומן יצליח לבנות פרופיל פסיכולוגי די מוצלח שלי, אבל על סמך פוסט אחד? זה מעליב, אני בחורה מורכבת אני!
המתחילן האלים:
אלה הילדים שבבית ספר משכו לילדה שהם אוהבים חזק חזק בצמות, וכעת, כשאין צמות אבל יש מקלדת, הם מגיעים, קוטלים, קוטלים, קוטלים, מסבירים לי כמה אני מגעילה ועלובה, ואז מחכים לשלב ב' - בשלב הזה הם פתאום נחמדים, ואני, כמו אישה טובה, אמורה להתרגש עד דמעות מזה שמי שאתמול הוריד לי כאפות ללא הרף מוכן להתייחס אליי יפה. אז הנה, טיפ קטן בשבילכם: אם אתם קוטלים מישהו פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט, די ברור שאתם ממש חושקים בו ולא הצליח לכם. קצת אלגנטיות ופאסון, אנא.
ההוא שנכנס במקרה:
הוא הגיע לכאן ממש במקרה, מהעמוד הראשי, לא, הוא לא קורא אותי בקביעות, מה פתאום? במקרה, במקרה הוא הגיע. באותו מקרה הוא גם יודע מה קרה פה באוגוסט 04, ועם כמה גברים הזדיינתי מאז שפתחתי את הבלוג (שבעה. מתוכם שניים בלוגרים, שניים חדשים ושלושה זיונים ממוחזרים).
ההוא שלא קורא:
סוג שאני קרועה עליו, באמת, זה הסוג שאני הכי אוהבת. כל תגובה שלו מתחילה ב"הפסקתי לקרוא אותך מזמן, אבל..." ואז מגיע שצף קצף, בד"כ כעוס ובקי להפליא, שמאוד קשה לי להבין איך מישהו שלא קורא כאן מסוגל לו בכלל. אני מבינה את הצורך להגיד "אני לא קורא אותך!" זה אמור להעיד על סוג של בוז, אנינות ואפילו להעליב אותי, שלא נמצאתי ראויה לקריאה. אבל בחייאת, זה השקר הכי מטומטם בעולם האינטרנט, והוא לא מחזיק מים. הנה, אני יוצאת מהארון: חוץ ממקרה אחד, וזה היה כי היו מעורבים שם רגשות עזים ומזיקים מדי, מעולם לא הפסקתי לקרוא מישהו שאני לא סובלת. להפך, ככל שאני מתעבת מישהו יותר אני אקרא אותו יותר באדיקות, וברור לי שאני לא היחידה שעושה את זה. זה טבעי, זה הגיוני, זה כמעט בלתי נשלט, וההתכחשות לזה מגוחכת לגמרי. היא לא מעליבה את זה שהפסקתם לקרוא, ורק מוציאה אתכם טפשים.
ההוא שלא יקרא:
זה מישהו שעד עכשיו קרא, אבל כעת, בגלל משהו שעשיתי, הוא יעניש אותי באי קריאה. זה חמוד, רק שאיכשהו אני לא מאמינה שהוא לא יגיע לבדוק את התגובה שלי לתגובה שלו, ובכלל, כמו שכתבתי בסעיף הקודם, הכי קשה להפסיק לקרוא אנשים שמעצבנים אותך, למה לאיים סתם? יש גם את אלה שכותבים "אני לא מתכוון להגיב לזה יותר!" ואז מוצאים את עצמם נגררים להמשך הויכוח כאילו אף הצהרה לא נאמרה. מספיק, לא חינני. מאיימים רק כשמתכוונים לעמוד באיום, ולא יוצאים בהצהרות דביליות, זה מעליב.
פלוס דרושים!
דרושים ראשון: האזרחית
חבקני הביצות: כבר הרבה זמן אני מתכננת פוסט על זן המגיבים שאני קוראת לו "חבקני הביצות". חבקן הביצות הוא ציפור טפילה שניזונה מצערם ומצוקותיהם של אחרים. כשהיא מזהה משהו כזה היא מייד קופצת פנימה, מחבקת את כותב הפוסט ומשתתפת בכנות בצערו. זה די נעים, חמים ומנחם, אבל הבעייה עם חבקני הביצות היא שהם לא יתנו לך לצאת מהמצב הזה, שכן אז ייעלם גם מקור כוחם. לפיכך האינטרנס המובהק שלהם הוא שימשיך להיות לך רע.
דרושים שני: השמוצקינית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
