לשאוף לנשוף

וכעת לקטע המרכזי של הערב:

אתמול סוף-סוף מוסדו יחסיי עם י' לא, שוב לא מה שאתם חושבים. כשהגעתי לעבודה החדשה הגעתי בתור X, אבל די מהר עלו שם על כישוריי התרגום שלי, ומאז אני עושה תרגומים+X, או X+תרגומים, תלוי איך מסתכלים על זה. מי שאני מתרגמת בשבילו הכי הרבה והכי בשמחה הוא י', משלוש סיבות:

1. הוא מאוד נחמד
   
2. הוא יושב לידי
   
3. הוא מבקש מאוד יפה.

עד עכשיו הוא היה מבקש כל פעם בדחילו ורחימו, ואם אני לא עסוקה, ואם לא מפריע לי וזה, ואני תמיד הסכמתי, כי לא משנה כמה הרבה עבודה יש, היא מגיעה בגלים של לחץ, מה שמשאיר די הרבה פנאי. אתמול היו חילופי גברי (ב' מסרתי לש' ד"ש ממך, ואתה יודע מה הדבר הראשון שהוא אמר? "אוי, את יודעת שריתקתי אותו לשבועיים כי הוא עישן לידי?", הוא מוסר לך בחזרה), והבוסית החדשה ניגשה לשאול על אילו תחומים אני אחראית, אז אמרתי לה שבאופן קבוע אני עושה את זה וגם את זה, וגם מתרגמת די הרבה בשביל י'. אז היא אמרה, "מצוין, י' יצטרך עכשיו הרבה יותר עזרה והוא גם אמר שהוא מאוד נהנה לעבוד אתך". היפ היפ הוריי! נורא שמחתי לשמוע את זה.

אחר-כך תהיתי על כל העניין הזה, של כישורי שפה. תמיד הייתה לי שפה די עשירה. זו לא ממש חכמה, למדתי לקרוא בגיל מאוד צעיר, ואחר כך העברתי את מיטב שנות היסודי כשאני מסווגת כטמאה חברתית, כך שהדבר היחיד שהייתי עושה כל הזמן הוא לקרוא. בתנאים כאלה השפה מתפתחת מעצמה. מילים תמיד היו החברות הכי טובות שלי. אחד הרגעים המבעיתים בחיי היה כשהייתי בת 12, פסעתי ברח' קורדובה (רוסריו, ארגנטינה), ופתאום שמתי לב שאני חושבת בספרדית. זה היה רגע של אימה מזוקקת. בחיי שהייתי בטוחה שהעברית לא תסלח לי על הבגידה השפלה.

כשחזרנו מהשליחות בארגנטינה החלטתי שלא עוד, ואני רוצה להיות בחברה', ואם אפשר, בחברה' של המגניבים. אז עשיתי כמיטב יכולתי המוזרה, והם קיבלו אותי, אמנם בתור חיית מחמד קצת משונה, אבל גם זה משהו. פעם באו אלי שרית ומיטל (שתיהן במלרע) ואז שרית הצהירה על כוונתה להיות ספרית כשתגדל. הסתכלתי עליה ואמרתי, "לא חבל, עם פוטנציאל כמו שלך?", שתיהן התחילו לצחוק, וכשנרגעו קצת אמרו, "אריאלה, די, אפ'חד לא מדבר ככה".

אוקיי, אז לא קול לדבר ככה. מייד גדעתי לעצמי בערך שבעים אחוז מאוצר המילים, וניסיתי להיות בחבר'ה. זה לא הצליח לגמרי, אבל אני כבר פחדתי להשתמש במילים "יפות", גם ככה נחשבתי סופר ווירדו, אני צריכה גם את זה על הראש? כך זה נמשך עד לקורס הקצינות בצבא. הייתה איזו סדנא אווילית, מאלה שכל-כך אהבו שם, ומישהי מהצוערת התחילה לדבר. היא דיברה בשפה מרהיבה, מלאת מטפורות ודימויים מקסימים ומדויקים לגמרי. אני זוכרת שהסתכלתי עליה פעורת עיניים, ואז חשבתי לעצמי, "היי, כוס אמק ערס, גם אני יכולה לדבר ככה!". היא, בלי לדעת, החזירה לי את השפה שלי.

עכשיו אני בכלל חושבת על אנשים שיש להם תפקיד קריטי בחיינו, והם אפילו לא מדמיינים.