לשאוף לנשוף

מצטערת על ההעלמות (מישהו שם לב בכלל?) נסעתי לספ"ש בנהריה עם המשפחה לכבוד יום הולדתה ה-60 של המלכה האם. היה מעולה וכנראה הפוסט הבא שלי יהיה פוסט שבח והלל למשפחתי המהממת, אבל קודם כל אני-אני-אני.

לפעמים לאנשים זרים יש יכולת לראות מה שאני לא רואה בעצמי, ולפעמים לאנשים קרובים יש יכולת להאיר פינות אפלוליות, שאני לא רוצה לגעת בהן. אלת היער הירוקה כתבה לי שהיא נורא נהנית לקרוא אותי אבל אני לא ברורה לה מספיק, וזוגתי, אחרי כמה ימים שהתלוננתי בהם על מצב רוח עכור אמרה שיכול להיות שהעכרירות הזו נובעת מכך שאני לא מפוקסת, שאני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה, ושכדאי שאני אחשוב מה קורה אתי ומה אני רוצה, ואז זה יעזור לשפר את מצב הרוח שלי. שתיהן צודקות. איבדתי פוקוס לגמרי, וזה ניכר, בין היתר, בכתיבה, ובתדירות הנמוכה שלה. אמרתי לעצמי שאין לי מה לכתוב, אבל שיקרתי. לא היה לי מה לכתוב כי מבחינתי כתיבה היא התחייבות, ובגלל שלא הייתי מוכנה להתחייב, לא כתבתי, או לא כתבתי שום דבר שממש קשור אליי.

 אז הנה, הגיע הזמן למצרך שכבר מזמן לא היה כאן: כנות.

עד שאוריאל חזר מחו"ל המטרה הייתה לגרום לו להבין שחייו אינם חיים בלעדיי, ושכדאי לו נורא לקחת אותי לחו"ל. מסכן, דביל, לא הבין את זה. כשהוא חזר קצת לא היינו בקשר ואז כן, אבל זה שונה עכשיו. עכשיו אני לא מנסה להרעיף עליו חן וחסד כדי שיבין שחייו אינם חיים בלעדיי, אלא כי למרות סירובו העיקש להתחתן אתי הוא עדיין אותו איש שאני אוהבת, ושהשהות בחברתו גורמת לי שמחה עצומה. כל יום בערך ב-12 בלילה אני מתחילה לחכות לטלפון היומי, וכשאנחנו נפגשים זה נורא כיף. אבל, והנה האבל, כל התקופה הזו לא יכולתי להגיד לעצמי שאני לא פנויה רגשית, אז מצאתי את עצמי מתאהבת, ממש כמו בגיל ההתבגרות, בכל מיני אובייקטים בלתי מושגים כמו המהמם מפריזון ברייק, או עופר שכטר (נו, הוא ממש מאמי!) כך לא הייתי צריכה להתמודד עם אמת מאוד פשוטה: סביר מאוד להניח שעד אמצע ספטמבר אני לא אוכל באמת להתאהב במישהו, וזה בסדר. אני הרי מאמינה שלאהבה חדשה צריך להגיע נקייה ואוריאל עוד לא נגמר.

הפרידה הזו נורא שונה מאחרות. בקודמות הייתי חותכת את הקשר לגמרי, נכנסת לדיכאון נוראי, יורדת המון במשקל, וזה סימן סוף חד וברור. אולי עכשיו אני צריכה ללמוד לעבור הלאה בלי לשרוף גשרים ובלי להזיק לעצמי. בעדינות ובחיבה לנתק סיב אחרי סיב, ולדעת שפרידה לא חייבת להיות מלווה בטקסיות של מוות.

אז עכשיו, בלי הסחות דעת בצורת כוסון צעיר בן 25, או בדיקה אובססיבית של בנקי זרע באינטרנט. עכשיו אני בתהליך פרידה, וכשהוא ייגמר אני אעבור הלאה, אני עוד לא יודעת לאן, אבל אני לא חייבת להחליט. כל דבר יגיע כשהוא יצטרך להגיע.