אתמול הלכנו, הט' ואני, במגמת ה – "אלוהים, מה קורה לגברים בעיר הזו!" לפאב. כבר בשלוש היא שאלה אותי לאן הולכים, ועניתי שיש לי שלוש דרישות:
- אלכוהול
- אוכל טעים
- גברים נבונים.
הט' התמרמרה, בצדק, ואמרה שהיא לא יכולה להבטיח גברים נבונים, כך שהחלטנו להתפשר על שתי הדרישות הראשונות. החלטנו על "לילינבלום 22".
לבשתי את הבגדים שקניתי עם הצ'ופ, ואני חייבת לציין, במאמר מוסגר, שאני לא מצליחה להתרגל לזה שכולם רואים לי את התחת במכנסיים הנמוכים. לא שיש בו משהו רע, אלא שפשוט, עד עכשיו, תמימה שכמותי, התייחסתי לישבן שלי כאל איבר פרטי דווקא. עליתי על הפלטפורמות העצומות, ובשמחת חיים גורפת אספתי את הט'.
כשהגענו הפאב היה ריק, קירטעתי פנימה (הט' נכנסה בהליכה הרגילה שלה, טוב, היא לא דידתה על פלטפורמות, לא לא, אני לא מתלוננת בכלל!), ותפסנו מושב על הבאר.
ועוד מאמר מוסגר: אני באמת לא מבינה למה לא עושים יותר משקאות עם מטריות קטנות! יוחזרו המטריות לאלתר!
מגמת הבארמנים החתיכים נמשכה גם בלילנבלום, אני יוצאת בקריאה נרגשת: המשיכו כך! תנו לנו, הרווקות המקומטות בנות ה-30 פלוס לשטוף את עינינו בגברים מרהיבים! בתפריט היה כתוב "ממתק לילנבלום", ובחשדנות שאלתי את הברמן מה זה, הבחור (אוח, איזה שרירי ידיים היו לו) חייך אלי במתיקות, ואמר, "אני! אני הממתק של לילינבלום". חייכתי אליו קצת מבוהלת, וכשהוא התרחק שאלתי את הט' – "תגידי, הוא פלירטט אתי?". הט' טוענת שפשוט איבדתי את זה. יכול להיות?
וכך ישבנו לנו, כשני זקנים אשמאים, והתמוגגנו מיפי מראהו של הברמן. בעיקר הטוסיק שלו. איזה טוסיק מעולה היה לו! וגם חבריו, איזה חמודים! איך כל פעם שהצתתי סיגריה אחד מהם הסתער עלי עם מצת, איך כל פעם שקצת איפרתי מישהו ניקה לי את המאפרה, איך לקחו ממני את כל הקשים שאני אוהבת לעוות (טוב, זה לא שימח אותי. אחד מסממני הניורוזה היותר מצחיקים שלי הוא הנטייה לקמט קשיות ולהחריב קיסמים, תשאירו אותי עם חבילת קיסמים, ותוך כמה דקות תמצאו המוני המונים של כפיסי עץ זעיקים מרבבים את השולחן). אני חושבת שאפילו בייצתי מרוב נחת, עד ששמתי לב שהוא נותן אותו יחס לכל המלעונות בפאב. כל הגברים אותו חרא, אני אומרת לכם.
אחרי שעתיים ושני משקאות הייתי צריכה פיפי, מה שהתגלה כמבצע מורכב. מסתבר שכשלא שיכורים יותר קל לטפס על כסאות בר – וכאן, כאן מגיע ההיי לייט של הפוסט - אל תלכו!
בדרך לשירותים עצר אותי בחור שעשיתי לו עיניים, ושאל, "אריאלה?". הסתכלתי עליו בעיון, הרצתי את רשימת ה-48 בראש, והגעתי למסקנה הנחרצת שלא, אני לא מכירה אותו. הסתכלתי עליו בשאלה, והוא אמר, "לא, אני מעדיף לא להגיד לך מאיפה אנחנו מכירים". אני, שחזיונות גדלות הם שמי השני, מייד צייצתי לעצמי, "הו, הוא בטח מכיר אותי מהופעתי הבלתי נשכחת בטלוויזיה, יש! יש! אני סלב!", ואף התכוונתי לקפצץ בעליצות, אבל נזכרתי בפלטפורמות, שמי יודע לאן הייתי נופלת לו הייתי מתעקשת לקפצץ עליהן, וויתרתי.
"אז מאיפה אנחנו מכירים?",
"נו, מביך אותי להגיד",
"ובכל זאת?"
"היית המדריכה שלי 'בנוער העובד'".
אדושם, איזו מכה לאגו! הוא היה חייב להזכיר לי את התקופה האפלה ההיא?
"שנייה, אני, אני, הייתי מדריכה שלך?!"
"כן, את לא זוכרת?"
"הו, לא, כנראה הדחקתי. בן כמה אתה עכשיו בכלל?"
"שלושים"
מייד קפצה לי שוב שמחת החיים, כבר שנים, שנים אני אומרת! לא יצאתי עם מישהו שצעיר ממני רק בשנתיים.
"מתי נהייתם בני שלושים למען השם? ולמה אני לא זוכרת אותך?"
"כי היית עסוקה בלפלרטט עם בועז ותומר כל הזמן?"
פאק, כבר בגיל 15 הייתה לי משיכה לקטינים?
כשקרטעתי לט' בחזרה היא מצאה את הסיפור מאוד מצחיק. מסתבר שגם היא, השרמוטה, עשתה עיניים לחניך שלי! מה קורה כאן?
בדרך החוצה הוא החזיק לי את היד ענוגות, לא ביקש טלפון. נהייתם הומואים כולכם. זה מה שיש לי להגיד.
סיכום אירוע:
- שמחת חיים בגלל ברמן חמוד
- קרח מכוער שממש התחיל אתי
- חניך מהנוער העובד שנראה בהחלט שמח לראות אותי.
אני חושבת שאני משתפרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
