אתמול נפגשנו. היה מוזר. הוא עבר דירה. במשך חודשים המשכתי הציץ לדירה הישנה שלו כדי לראות אם יש בה אור, הוא אפילו לא היה שם. פעם הזדיינתי עם מישהו שגר בניין לידו, הוא צחק ואמר שבסוף אני אצייר איקסים על כל הבניינים ברחוב וזהו.
הוא היה היחיד שהייתה לו אתו מערכת יחסים כמו שתמיד רציתי: גם נורמלית, ז"א, הוא באמת היה חבר שלי, וגם מלאת תשוקה. עכשיו שאני חושבת על זה, מעציב אותי שזה קרה פעם אחת. מצד שני, זה קרה, טוב שזה קרה בכלל, לא? אולי בגלל זה כל-כך כעסתי עליו שנגמר. אבל לאט-לאט הכעס מתחיל להתקלף ממני. הרבה יותר קל לנשום כך.
הנימוק הרשמי היה עזרה באיזה פרוייקט שהוא מרים. מזל שיש נימוקים רשמיים. אה, אני לא אעשה טיזינג - לא היה סקס, אין לכם פטור מתפילות.
יש משהו שונה בהגעה למישהו שלא ראיתי ארבע שנים, בעצם, נפגשנו לפני שנה, אותו פרוייקט; בפעם ההיא ברחתי ממנו, עדיין כעסתי וגם לא העלתי בדעתי לבגוד במשמו.
הוא חייך אלי בכניסה לבית, חיוך ביישני כזה, של ילד מתחטא, ואני חייכתי בחזרה, משועשעת מכמה חשוב לו להחזיק את התדמית המקסימה שלו. רציתי להגיד לו שזה בסדר, אני כאן, הוא לא צריך להרשים אותי, אבל לא רציתי להרוס לו את כל הכיף.
"אריאלה, תדברי, אני נורא מתרגש מזה שאת כאן", ואני שתקתי. שהוא ימלא את השתיקה. לי נוח בשקט.
הוא מראה לי את הדברים הקשורים בפרוייקט, ואני מתפעלת כנדרש, הדברים המדהימים שזה עושה, והעיצוב המדהים של ההוא. אחר כך עוברים לסלון, עם שתי כוסות תה, כל אחד תופס פינה בספה.
אני מסתכלת על השטיח, קנינו אותו בסיני. הייתה חופשה מעולה – ויתרנו על ליל הסדר עם המשפחה ונסענו. בערך כל שעתיים היינו נכנסים לחדר להזדיין, פעם הערתי אותו משנת הצהריים במציצה... נזכרת בלילה הראשון שלנו, איך הוא התגנב לי מתחת לשמיכה, ואני חיכיתי שם בציפייה חמימה. אחר-כך התעצבנתי שהוא הביא רק שני קונדומים. ימי שבת, כל אחד במיטה עם הלפטופ שלו, מעיפים את המחשבים, מזדיינים, ממשיכים, אני מתרגמת, הוא בעיסוקיו.
הוא מחייך אלי עכשיו, "היה לנו טוב אה?", "הכי טוב".
הוא משך את הרגליים שלי אליו, פוקק לי את אצבעות הרגליים. "אאוץ'", "די, אל תתבכייני, זה כואב רק פעם אחת". הוא נוגע בי רק במקומות מכוסי בד. מלטף לי קצת את הרגל מתחת לג'ינס, אני נלחצת, מיליון זמן לא מרטתי, אבל אז נזכרת שהוא מאלה שדברים כאלה לא מטרידים אותם. הוא שייך לקבוצה המצומצמת של גברים שלכל אישה בעולם מגיע שבוע אתם. הוא גרם לי להרגיש הכי טוב שאפשר, הקפיד שאני אסתובב בבית ערומה, בטענה, המוצדקת, ש"מה, לא מגיע לי שתסתובב לי בבית כוסית בלי בגדים?", וגם שאסתובב עם חולצות בטן, כי היה לו נעים שכולם ברחוב מתפעלים מכמה שאני יפה (בדמיונו הקודח, כמובן).
היד שלו מונחת על הירך שלי. זה לא מגע מיני, יש בו משהו טבעי. ליד המחשב הוא מניח את היד שלו על שלי, שעל העכבר, מותר לו, זה לא מביך אותי.
"אז למה נשארת עם משמו אם היה כל-כך רע?"
"אני סאקרית של גברים חכמים" (התשובה הרגילה, מתישהו אני אחליף אותה)
"אז מה עשית אתי?"
"אה, אתך הסקס היה מעולה"
"אריאלה, תמיד אומרת להם מה שהם רוצים לשמוע"
"ותמיד מתכוונת לזה, אם לא, לא היית מאמין".
צריכה פיפי, בשירותים אני רואה שהתחתונים שלי רטובים לגמרי, אני נהנית מהתשוקה. השעה מאוחרת, "אני זזה", "ניפגש שוב?".
ניפגש שוב, או שלא, אי אפשר לדעת אתו.
הרגשתי תשוקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
