לשאוף לנשוף

המלכה האם, יברכה האל, היא אישה פעלתנית בעלת משמעת עצמית מטורפות. בנוסף לזה היא גם שמנופובית ואנטישמנית (TM ספקטור) כל הנתונים האלה מובילים לכך שהיא מפגינה רצון של ברזל בכל הנוגע לאוכל והתעמלות. היא שוחה, רוכבת על אופניים, הולכת ואוכלת בעיקר חסה. כל זה לא היה מפריע לאבא שלי ולי, לולא העובדה המצערת שהיא מרחיבה את שלטון הטרור התזונתי שלה גם לגבינו. כל יום בשש היא נעמדת מחוץ לחלון שלי ודורשת שאני אצא אתה להליכה ברגל, כל פיסת מזון משמינה זוכה במבטים זעופים, וכל גרם נוסף מייסר אותה קשות.

בסופו של דבר, כמו כל מיעוט מדוכא, מצאנו איך להתקומם. בלילה יש אצלנו תהלוכות שקטות לכיוון המטבח, שם אבא שלי ואני אוכלים בדממה חרישית (זה טיפשי, דממה חרישית, הרי אם היא דוממת ברור שהיא חרישית. שוין) כל מיני דברים שמנוניים ומענגים,  וממש מקווים שגבלס של השומנים הרוויים לא תעלה עלינו.

כשהיא הבינה שאי אפשר להוציא אותי להליכות, ואבא שלי מסרב ללכת לקאונטרי כי כולם מציקים לו בשאלות בנוגע לחנות, הגיע הזמן להסלמה בפעולות האיבה שלה נגד השומן שלנו. כך מצאתי את עצמי נגררת בצער לחנות "ענקי הספורט" שם ציוו עליי לבחור מכשיר הליכה. אחרי שבחרתי גם אבא שלי הובא לשם, ממש כשה לטבח וגם צאן לעולה, ומכיוון שהוא זה שמשלם, הוא בחר מכשיר הרבה יותר יקר ואיכוצי.

השלב הבא היה להכין את הבית לבואו של מכשיר העינויים, אז המחשב של הבית ירד לחדר של הג'ינג'י, ובחדר הטלוויזיה התפנה מקום למפלצת. היום הרכיבו אותה, וכבר בארוחת הצהריים האישה המרושעת הזו הבהירה לנו שהיא מצפה שנשתמש בה מדי יום, ואם לא, אוי ואבוי לנו.

העתיד מעולם לא נראה אירובי יותר.

נ"ב: מצד שני היא נתנה לי את אחת המתנות הכי מעולות שאם יכולה לתת לבתה: כרטיס של לייף סטייל, יס יס!