לשאוף לנשוף

(סתם, אני לא רוצה ילד מעברי לידר, זה בצחוק, כן?)

מונח מולי טופס שנשלח מקופת החולים שלי. שילמתי 480 שקל כדי לקבל את התוצאות הבאות:

יש 99.5% שאני לא נושאת את הגן  לדיסאוטונומיה משפחתית, 97% שאני לא נשאית של סיסטיק פיברוזיס, 98% שהגנים שלי נקיים מקנואן, ו-97% שאין לי איקס שביר. אני ממש שוס גנטי. ה-480 שקל האלה ושתי מבחנות מלאות בדם היו השלב הראשון בדרך שאני מעדיפה לא ללכת בה, לפחות לא בינתיים.

נורא בא לי להיתלות מהקרסוליים של אלוהים ולהגיד לו שיחכה רק רגע, רבאק, התחלתי להתבגר רק בגיל 27, הוא חייב לתת לי עוד זמן! בעצם, מאוד יכול להיות שיש לי עוד זמן, אולי אפילו עוד שש, שבע, שמונה שנים. אם אני אתאמץ אני עוד יכולה להביא אותה במשפחה הגדולה, מה רע? בתחום הזה מעולם לא הייתה אצלי התלבטות. מצחיק איך יש דברים שיודעים מאז ומתמיד, תמיד ידעתי שבכל מקרה אני אשמור על שם המשפחה שלי, ותמיד ידעתי שגם אם לא יהיה לי בן זוג, תהיה לי משפחה. למרבה המזל אני באה מסביבה חברתית ומשפחתית שמתייחסת לצעד כזה בשיא הטבעיות. ברור שכולם היו מעדיפים, בדיוק איך שאני מעדיפה, שאני אכיר מישהו, נתאהב, ושילדים יבואו מתוך האהבה הזו, אבל או שזה יקרה או שלא. לוותר על ילדים אני לא רוצה, ולשחלות שלי יש תאריך תפוגה, אני לא יודעת מתי, אבל הוא שם.

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל צעקות ה"יודה לוי, תעשה לי ילד!!11!"  הן משהו די חדש, אני לא חושבת שהצעקות האלה נשמע לפני חמש שנים. אני באופן אישי שמעתי אותן לראשונה לפני שנתיים, מילדה בת 14 שצעקה לאחד הגיבורים של "המורדים" (פעם הייתה סדרה כזו שנורא זעזעה את הכנסת!) "מנולו, תעשה לי ילד!" אז זה נשמע לי מצחיק, אבל בזמן האחרון אני חושבת על הצעקה הזו הרבה.

פעם ילדות בנות 14 לא רצו ילד מכוכב הטיוי האהוב עליהן, הן רצו להתאהב ולחיות באושר ועושר. ילדים, מי חושב על ילדים בגיל 14? אבל הצעקה הזו הופכת יותר ויותר נפוצה, ויש לי תאוריה קטנה בנוגע למקור שלה, אולי היא מופרכת, לא יודעת.

כרגע מספר האמהות היחידניות מבחירה בארץ עומד על 20 אלף. אני לא מדברת על חד הוריות, אלא על נשים שמראש הביאו ילד לבד, במגוון שיטות, לפעמים יש גבר ששותף להורות, אבל הן לא מקיימות יחסי זוגיות עם הגבר הזה. המספרים הולכים וגדלים, בעולם המערבי זה הופך יותר ויותר נפוץ. הפרופיל של הנשים האלה די קבוע - בד"כ מדובר בנשים משכילות, עצמאיות, בעלות חוג חברתי ומשפחתי תומך. זה כבר לא קוריוז של ארבע משוגעות שלא מצאו חתן, זו תופעה. פתאום דברים נורא בסיסיים משתנים, כבר לא צריך בן זוג בשביל הפרנסה, ויותר ויותר מאתנו עומדים מול מצב שהחוקים בו לגמרי לא ברורים. הגברים צריכים למלא תפקידים שאף אחד לא לימד אותם למלא. הם צריכים להיות חברים, תומכים, בני זוג אמיתיים, אם לא, יש ברירה, החובה להתפשר נעלמה.

אני לא אכנס כאן לסיבות לתופעה הזו, כי הצעקה, "תעשה לי ילד!" יותר מעניינת אותי. לדעתי הצעקה הזו מגיעה מתוך ההבנה שזו אופציה ריאלית לגמרי, שהעדר זוגיות כבר מזמן לא מחייב ויתור על משפחה. יכול להיות שהילדה בת ה-14 יודעת, או מרגישה, שמשהו כאן משתנה, משהו מאוד יסודי. פתאום ההבטחה מהאגדות לאושר ועושר פחות אמינה, ואז נשים עוברות לאופציה השניה, למצוא את הגנים הטובים ביותר.

נשים יודעות לבחור גנים, אנחנו עושות את זה לא לגמרי ברמה המודעת, אבל עושות את זה. פתאום החיפוש אחרי הגנים הכי טובים לילדים הופך למשהו הרבה יותר בוטה וגלוי, "עופר שכטר, תעשה לי ילד!" זה ממש דילוג על כל השלבים - באמאש'לכם, תעזבו אותנו מכל הפוצי מוצי, תביאו את המאגר הגנטי, עם כל השאר נסתדר.

אני מרגישה קצת כמו דור המדבר בקטע הזה. קראתי שבנים לאמהות חד הוריות הם בני זוג מצוינים, איך לא? הם מכירים נשים, ממש מכירים. אולי מכאן יבוא השינוי, מגברים ונשים שידעו יותר טוב מה הם רוצים ואיך להשיג את זה. ברגע שהתפקידים המגדריים יהיו פחות קשיחים יהיה קל יותר ליצור זוגיות אחרת, שוויונית וחברית יותר, זוגיות של רצון וברירה, לא של צורך. לא יודעת. בינתיים החלטתי לחכות, לקוות שההבטחה לאושר ועושר תתגשם, ואני אוכל להקים משפחה שיש בה בן זוג, שלושה ילדים וחתול. אם לא, מונח לפניי מכתב רשמי שאומר לי שהגנים שלי משהו משהו, ושאם ההבטחה הזו לא תתגשם, תמיד יש דרכים אחרות שאפשר ללכת בהן.