כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2004
האושר תלוי כישרון?
אתמול בערב החלטנו, הצ'ופ ואני ללכת לסרט. במשך שעות הוא ניסה בחוסר הצלחה לשכנע אותי שלא ראיתי את "21 גרם", אני ניסיתי להסביר לו ש"מר איברהים" הוא מותק של סרט, ואפילו הייתי מוכנה ללכת לראות את "דוגוויל", למרות שבאופן עקרוני אני מחרימה את פון טרייר.
אני יודעת שאני בעד הפרדת היוצר מהיצירה, אבל במקרה הזה, את היוצר איני מכירה, והיצירה גורמת לי כאב בטן פיזי, אני לא מבינה למה בסרטים שלו יש:
א. אישה מפגרת שמזדיינת עם כל העולם כדי להציל את בעלה.
ב. אישה עיוורת שמקריבה את עצמה כדי להציל את בנה ונתלית
ג. אישה שמבקשת מקלט ונאנסת שוב ושוב באכזריות.
תקראו לי לא תרבותית, אני בטוחה שפון טרייר יסתדר גם בלעדי בקולנוע, יש אנשים שמתים על הזוועות הכאילו איכותיות שהוא מייצר.
אז בקיצור, החלטנו שגם המחלוע הזה לא. בסינמטק היה סרט שעשה רושם לא רע, אבל הבעיה לא הייתה באמת העדר אופציות, אלא מצב רוח עגמומי שנפל על הצ'ופ, וכל נסיונות ההשתטות שלי לא הועילו לשיפור (ואני יכולה להבטיח שכושר ההשתטות שלי הוא בלתי נלאה)(מה גם שיש לי השערות משלי לעגמומיות הזו, שאשמור לעצמי, במסגרת מבצע השבוע: "אריאלה – השמש לא זורחת לך מהתחת).
החלטנו שנצא מהבית, ובדרך נחליט. מפה לשם הגענו ל"שופטים" (כזו אני, בחורה של רטרו וטוסטים). במהלך הצעדה לפאב הצ'ופ היה קצת נבזי, הבלגתי בגבורה, ובפאב הוא היה קצת מעוך, מה שציער אותי, אבל לא מנע ממני להתנפל על החומוסים החמודים שהם נותנים שם, וללעוס את כל הטוסט, תוך כדי הצעות "תאכל, תאכל, למה אתה לא אוכל?", כשבלב אמרתי, "ויי ויי, אתה נוגע לי בטוסט ואתה פאקינד דד מיט יו אסהול!".
אה, צריך קצת הקדמה – הצ'ופ הוא אחד האנשים הכי ראויים שאני מכירה. הוא מבריק, מוכשר, מתוק, נדיב, יש לו טעם מעולה, וגם, אהמ, יש לו כישורים אחרים, שהוא אוסר עלי לחלוטין להרחיב עליהם את הדיבור.
אבל הצ'ופ הוא איש לא מאוד מאושר. אני לא מדברת על אומללות, חס ושלום, אלא על מן חוסר יכולת בסיסית לחוות אושר, לנוח, להירגע, להיות אסיר תודה על דברים קטנים.
אתמול דיברנו על זה שהיו לו חיים נורא נורא קלים. הוא גדל במשפחה מאוד נורמלית ואוהבת, בן זקונים (אין לו שום משקעים של כעס על ההורים שלו למשל), מלח הארץ כזה, לימודים בתיכון מצוין, שירות ביחידה צבאית מובחרת למחצה, אוניברסיטה, עבודה רווחית. תמיד הוא היה אהוד, אף פעם לא ממש התאמץ בשביל כלום, כאילו, אני מניחה שהוא ישנא את ההגדרה, אבל החיים שלו הם מעין זרימה ארוכה, שאמורה להיות גם מענגת.
הוא היחיד מכל החברים שלי שכזה, כולם אנשים דפוקים במידה זו או אחרת, פגומים, מוכים, שסבלו כאבים גדולים, וצמחו להיות אנשים מאוד מזוקקים. על אף אחד מהם אי אפשר היה לכייל פלס של בריאות נפשית, אבל לכולם יש היכולת לחוות רגשות גדולים עד הסוף, בין אם הרגשות חיוביים או שליליים.
תהיתי אתמול שמא חיים מוגנים מדי בעצם מונעים את היכולת להנות מדברים טובים כשהם מגיעים. אולי כדי לדעת להיות ממש מאושר צריך לחטוף כמה סטירות איומות מהחיים, ואז כשמגיע טוב לדעת להעריך אותו עד תום? מצד שני, אנשים שחוטפים יותר מדי מכות נוטים להיות מבוהלים. או אולי הכל תלוי בעצם בכישרון פנימי לאושר, שלא תלוי בכלל במה שאנחנו עוברים בחיים?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
