לשאוף לנשוף

המלכה האם...איך הייתי מתארת אותה? כבר דיברתי פעם על הדמיון הפיזי הבוטה, חסר הבושה בינינו. דמיון שגורם לאנשים שלא מכירים אותי להגיד בביטחון - את הבת של... נכון? ואללה. נכון.

אני מניחה שהיא גרסא קצת פחות מודעת ואינטליגנטית שלי. היא הרבה יותר עובדת מהבטן, מנתחת דברים מתוך הפחדים שלה. יש בזה משהו מעורר קנאה: איפה שאני רואה 18 זוויות שונות, היא רואה קודם כל את זו של עצמה ושל היקרים לה, כל השאר נמצא במקום הרבה יותר נמוך בסדר העדיפויות שלה. לפעמים אני תוהה אולי זו מנטליות גלותית, מתגוננת כזו.

מאז שהתחלתי ללכת לאווה, לאור ההצלחה המסעירה של הטיפול, היא שולחת לשם כל מי שהיא מכירה ויש לו קצת בעיות עם עצמו, חוץ מאדם אחד, את עצמה.

"למה שלא תלכי אליה?"

"אצלי הכל בסדר, ואני פוחדת מה יצא שם". דבר והיפוכו? לא אכחיש.

אחת הנשים שהיא שלחה לאווה זו מכרה שלה, שלפני בערך 20 שכלה את בתה בתאונה. מאז המשפחה לא חזרה לתפקד. בעלה אלים, הילדים, שכבר לא ילדים, בעיתיים, סיפור חיים לא קל. האישה הזו הייתה שם שתי פגישות, ולא חזרה. בשבוע שעבר אווה סיפרה לי על עוד מישהו שהייתה אצלה עד שהטיפול התחיל לשנות בה דברים, ונעלמה. יש לי עוד חברה, שהיא אלופת העולם בטיפולים קצרים – היא הולכת לפסיכולוג, ואחרי שלושה, ארבעה חודשים מוצאת את התירוצים המשכנעים ביותר בעולם (בחיי משכנעים) כדי להפסיק ללכת.

ואני תוהה על אנשים כאלה, שמגדירים את עצמם דרך הכאב שלהם. נורא נורא קשה לי להבין אותם. אני כל חיי מנסה להרחיק ממני כאב, אני יודעת שיש לו תפקיד אישיותי חשוב וזה, אבל הרצון הבסיסי שלי, תמיד, הוא לשמוח, לא לסבול, להיות מאושרת.

אולי זה בגלל שחוויתי יותר מדי (אוף, אני כזו דבילית ומפונקת, איזה התקף היבריס משתולל לו כאן? מה חוויתי? כל האהובים לי בחיים, אני בריאה, רבאק, עלאק כאב, בתחת שלי) טוב נו, לא משנה, הנקודה היא שאני תמיד חותרת לאיזשהו סוג של שמחה, אני לא רוצה לחסום רגשות אחרים, אבל באופן בסיסי אני רוצה להיות אדם שמח. מאז שאני מודעת לעצמי, בין אם בדרכים בריאות או לא, לשם אני מנסה להגיע.

בגלל זה קשה לי להבין את האנשים שלא חותרים לשם. אולי האם השכולה מרגישה שאם היא תשחרר חלק מהכאב שלה היא תבגוד בבתה המתה? אולי ההיא שברחה מאווה חושבת שבלי הכאב שלה לא נשאר בה כלום? האם האופציה הזו, לשמחה, קלילות, אושר (ואני לא מדברת על אושר עצום, אני מדברת על אושר קטן, תמידי, להבה נעימה בבטן) לא מספיק מושכת אותם? הם באמת חושבים שצריך להישאר שם, במקום העגמומי? הרווחים שיוצאים מהעגמומיות הזו מצדיקים בעיניהם ויתור על תחושות כל-כך חיוניות? כושלרבאק, יש לנו כנראה סיבוב אחד פה, שווה לבזבז אותו בעצב?

בפעם הראשונה שויתרתי בה על הדיכאון ידעתי שאנשים יתרחקו, וזה היה מחיר שהייתי מוכנה לשלם, למרות הכאב. בשינוי הנוכחי שוב אנשים מתרחקים, ואלה שנשארים צריכים פתאום לכייל את עצמם בהתאם אלי, פלא פלאים, זה עובד.

אבל יש דברים שנהיו בי פחות נעימים: אני מאוד לא סבלנית לאנשים שבחרו לסבול. אני מנסה לבעוט לעצמי בתחת ולהגיד לעצמי שזו בחירה לגיטימית כמו הבחירה שלי לנסות לשמוח, אבל בא לי לנער אותם ולהגיד, "תסתכלו החוצה! הכל מלא פרגים ותורמוסים, קחו כבר את הפרוזק המזוין שלכם וצאו מזה! אפשר לצאת מזה". ואני יודעת כמה עצב מגונן, וכמה אנשים משכנעים את עצמם שהוא מקור היצירה שלהם, ועדיין, לא מצליחה להיות סבלנית.

ועכשיו שאני חושבת על זה, הדיכאון גזל ממני את האפשרות לחוות עצב. אם לפניו יכלתי לפעמים לשקוע במן עגמומיות ענוגה, הרהורית כזו, של לטייל בשדות ולהרגיש הכי עמוקה בעולם, כיום אני כל-כך מבועתת מהאפשרות שהוא יחזור, שאני לא מרשה לעצמי לשקוע, מייד אני נכנסת לפעילות, כדי לסלק את העצב. גם זו בעיה, כי יש ויהיה עצב, צריכה איכשהו ללמוד להתמודד, לא לברוח בבעתה.

סו הלפ מי גוד – מחר פוסט רדוד ומצחיק.