לשאוף לנשוף

לא מזמן הכרזתי על האני החדש שלי, האני הלא מאחר. הצלחתי להחזיק מעמד פעמיים (פעם אפילו הקדמתי!) אבל בהחלפת הספרים חזרתי לסורי, והגעתי ממש לקראת הסוף. למרות זאת היה נחמד, לא מצאתי אף ספר לקחת, אבל נורא החמיא לי שהספרים שאני הבאתי זכו לביקוש, טוב, בכל זאת, נפטרתי שם מאיזה 50 ספרים, חלק מהם חייבים להיות מבוקשים, לא?

היה קצת עצוב, כשמיינתי את הספרים, לגלות שוב כמה שאני פלצנית. שוכבים אצלי בספרייה ספרים שהסיכוי שאני אגיע אליהם בגלגול הנוכחי הוא באמת קלוש, כאילו, "נו לוגו" (באנגלית, דה?) שוכב אצלי על המדף כבר שלוש שנים, אבל שאני אעביר הלאה ספר שמבסס כל כך יפה את התדמית שאני רוצה שתהיה לי? זובי. אותו חוק חל על דקמרון וכאלה. כאילו, יש ספרים שאני אוהבת ויש את ספריית הפאסון, ואבן לא נגרעה מספריית הפאסון שלי.

כשעוד לא נסגרה ההחלטה בנוגע להצטרפות שלי לאוריאל בארה"ב החלטתי שאם אני לא אסע אתו, אני אבנה לעצמי בבית ספריה אמיתית, על קיר שלם, שהכול יהיה מסודר. נמאס לי מזה שכל הבית מלא ספרים ושאני לא יכולה למצוא כלום. עכשיו אני רוצה להזמין אליי הביתה נגר, ולתכנן את הספריה שלי. עצוב כמה סובלימציות יש לי בחיים. סתם, נו, אני קצת עכורה היום. הורמונלי, בטח שהורמונלי, יום אחד אני אתפוס עם השחלות שלי שיחה רצינית ואודיע להן שיפסיקו לשגע אותי פעמיים בחודש, אי אפשר ככה.

החדשות הרעות הן שזוגתי שברה את הקרסול, מכיוון שהיא בחורה יסודית היא נזקקה לניתוח, ברגים, פלאגים ופלטינות. למרבה התדהמה בהורוסקופ של בן זוגה נכתב השבוע שבעתיד הוא יצטרך לטפל באדם קרוב לו, ואני רוצה לראות מי שיעז עכשיו לטעון שאסטרולוגיה אינה מדע.

אבל ברצינות, זה מבאס נורא. הט' היא אחד האנשים הכי פעלתניים ועצמאיים שאני מכירה, והיא ממש לא נהנית מהמצב הנוכחי. זה שוב מראה שמונדייה קצת דביל, כי אני, למשל, בכיף הייתי שוכבת על הספה ומסנג'רת את כולם (ולא, אלוהים, זו לא בקשה, כן? שלא יהיו לנו אי הבנות!), וכמו שאני מכירה את רמות העצלות שלי, הייתי ממשיכה להעמיד פנים הרבה אחרי שהרגל הייתה מבריאה. שוין, אני מקווה שיעבור מהר.

ולחדשות הטובות: כבר מזמן אני משתוקקת למחשב נייד. מכיוון שהעבודה שלי לגמרי תלויית מחשב וכל מה שאני צריכה זה מחשב ואוזניות, מחשב נייד יוכל לשפר פלאים את איכות חיי. אני אוכל לצאת מהבית ולהיות בין אנשים, ולא אצטרך לשבת כל היום בפינה ולהקליד.

כבר חודשים אני מבלבלת במוח לכל מי שמוכן לשמוע לי, מבררת דגמים ומפרטים, וטובעת תחת מגוון מונחים כמו dual core, WIFI, bluetooth, ושאר מילים שמשום מה עושות אותי נורא חרמנית. מאז שהכרתי את אוריאל הוא מטיף לי בדבקות, "קל, קל, הדבר הכי חשוב במחשב נייד זה שהוא יהיה קל," ואז הוא מלטף בחיבה את הנייד שלו, ששוקל קילו וחצי. "חזק," ממלמל אלי, "מעבד חזק זה נורא חשוב." "תראי איזה יופי!" הציג בפניי הערס את ה-X60 החדש שלו, "הוא נפתח רק עם טביעת האצבע שלי, תבדקי!" בדקתי, וואלה, לא נפתח לי. ואני, כולה מה אני רוצה? לשבת בבית קפה ושיחשבו שאני כותבת את הרומן שישנה את פני הספרות העברית, כשאני בעצם מקשקשת באייסיק?

בסוף, אחרי התלבטויות רבות, הצלחתי להצטמצם לשני דגמים - lenovo V100 ו-IBM X60 (כן, כן, אני יודעת שזו בעצם אותה חברה, חשבתם שמישהו ממומחי המחשבים שסובבים אותי היה חוסך ממני את המידע הזה?). הלנובו קצת יותר כבד, הוא שוקל 1.900, אבל יש לו כונן אופטי מובנה, מה של-IBM אין, והוא זול מהאייביאם בערך ב-2000 שקל.

אז היום הפור נפל סופית וההזמנה התבצעה. עכשיו אני מחכה ללנובו V100 עם הרחבת אחריות לשלוש שנים, סוללה של 6 תאים, והרחבת זיכרון לג'יגה (נכון שאני עושה אחלה רושם, כאילו אני אשכרה יודעת על מה אני מדברת?)