נורא מתסכלים אותי ערוצי המוזיקה. מה כבר ביקשתי כשאני עולה על ההליכון? 35 דקות של מוזיקה קצבית ושמחה שתקפיץ אותי עד שאני אוכל לעלות בכיף למהירות 7 ושיפוע 2? זו דרישה מוגזמת? ובכן, מסתבר שכן, כי גם בערוץ 24, גם ב-MTV וגם ב-VH1 מאמינים בתוקף שבין שיר לשיר חייבות להיות לפחות 72 פרסומות ארוכות, וגם השירים שבין הפרסומות לא משהו משהו.
טוב, זו אשמתי, התכוונתי לצפות ב"נשות הכדורגלנים" תוך כדי הליכה, אבל הגעתי לקראת הסוף. נו, אני יודעת שזו תוכנית מחורבנת, אבל אני חושבת שהנכונות להקריב את האינטלקט המרהיב שלי לטובת תחת חטוב ראויה להערצה. וכך זפזפתי וקיללתי, קיללתי וזיפזפתי, עדי שנפלתי על "זה חם ומתוק", של "גן חיות", תנצב"ה. שרון מולדבי התפתל מולי על המסך, וההליכון הפך למכונת זמן שהחזירה אותי 12 שנים אחורה, לחיפה.
אבישי כבר היה בשנה שנייה, אני עוד הייתי בצבא והוא מצא דירה די מגניבה בנשר. באותו יום אבא שלו לקח אוטו גדול מהעבודה, כדי שנוכל להעביר דירה, ולקראת הנסיעה הארוכה לחיפה הכנו כמה קסטות, לשמוע בדרך. מצחיק, זוכרים איך בקסטות היינו חייבים לשמוע הכול, כי לא הייתה דרך ממש יעילה להעביר ללהיטים? אני חושבת שאפילו עוד לא היה גלגל"ץ אז. מוזר, חיים בלי גלגל"ץ.
בניצוחה התקיף של אמא של אבישי ניקינו וסידרנו את הדירה החדשה, אני הייתי אחראית ניקוי כיריים, משום מה. לקראת הצהריים, מזיעים, מסריחים ועייפים נשלחנו לקנות שווארמה לכולם. אמא של אבישי רצתה עם הרבה עמבה.
בדרך לשווארמה חזן הגיע תורו של השיר "זה חם ומתוק", ואבישי ואני התחלנו לשיר בקול רם, ובפזמון הוצאנו את הידיים וחבטנו במרץ לפי הקצב על הדלתות של המכונית. "אנחנו שני פועלים באמצע יום עבודה!" צעק אבישי מעל הקול של מולדאבי, "ואמא שלך היא מנהל העבודה!" צחקנו, רקענו, חבטנו ושרנו, וכשהגענו לשווארמה חזן היינו באמצע כזה התקף צחוק שנאלצנו לחכות כמה דקות כדי שנוכל לדבר בכלל.
כל כך הרבה השתנה מאז, אבישי ואני יותר מעשר שנים לא ביחד, אבל זה בכלל לא משנה, כי נשארו לי המון בועות אושר כאלה שמופיעות פתאום בלי הזמנה, ובבת אחת הופכות הכול להרבה יותר מחוייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
