היום העמסתי על ברלינגו המנוולת את המלכה האם ואת גיסתי המהממת, ואחרי ארוחת בוקר בא"א, שבה שלושתנו אכלנו מעל לראוי ולא הפסקנו להתלונן על זה, נסענו לנו לתערוכת הבוגרים של בצלאל, שמתקיימת בימים אלה ממש בבן-גוריון, בטרמינל הישן.
אין לי מושג מי בחר את המיקום לתערוכה, אבל מי שעשה את זה, מגיעות לו מחיאות כפיים. המקום הזה מלא בכל כך הרבה הקשרים, שהוא מעניק המון ערך מוסף ליצירות של הבוגרים. קודם כל, נורא מוזר לראות את הטרמינל עצמו. הוא קפא בזמן. הכול עדיין שם, חוץ מהאנשים שמילאו את המקום הזה בכל כך הרבה חיים ודרמות שנוטות לקרות בשדות תעופה.
התערוכה עצמה מתקיימת בקומה השנייה, במקום שהיו בו ביקורת הדרכונים והדיוטי פרי. כאן היה המכשול הראשון. עמדתי והסתכלתי על אנשים, ולרובם היה רגע כזה של היסוס לפני שהם עלו למדרגות הנעות שלקחו אותם למעלה. אלה אותן מדרגות נעות שפעם אי אפשר היה להיכנס אליהן בלי לעבור ביטחון וצ'ק אין, ופתאום לא צריך כלום כדי לעלות לשם. החופש במקום שפעם היו בו מגבלות כל כך מחמירות קצת קשה לעיכול.
למעלה השאירו כל מה שהיה שם כשהטרמינל עדיין היה פעיל: עמדות ביקורת הדרכונים, עמדות הבידוק המהיר, והחנויות הריקות של הדיוטי-פרי, כשעליהן עדיין מתנוססים השלטים של ריצ'רדסון, או סקאל, או ה.שטרן, ובתוכן התערוכות. פתאום ההקשר של החנויות משתנה, אבל גם ההקשר של היצירות. בעמדות העלייה למטוס יש דגמים של החוג לארכיטקטורה, ובחנות השנייה של ריצ'רדסון מתקבצת המגמה לאמנות חזותית, זה מוזר, אבל מסעיר בצורה משונה. השיחוק הכי גדול, לטעמי, היה שהציגו תכשיטים של בוגרי מגמת הצורפות בחנות שהייתה של ה.שטרן, זה כבר יוצר איזשהו חיבור משעשע לאמנות רדי מייד.
למה שבאמת חשוב, היצירות: אני לא זוכרת כרגע שמות, אבל היו שם דברים מצוינים. מכיוון שאני אישה של מילים הכי מצאתי את עצמי בספרים קטנים כאלה שעשו הבוגרים של המגמה לתקשורת חזותית - בעיקר של בחורה (אוף, מרגיז אותי שאין לי כאן את כרטיסי הביקור) שעשתה ספר שנקרא "לבדים" עם אבחנות מעולות על סוגים שונים של לבד, מומחשות בצורה מקסימה, אישה שכתבה ספר על ההריון שלה, וסטודנט דרוזי שמתלבט בין הזהות שלו ככמאל או כרמל. הוא יצר ספר שבו לפי אירועים הוא משרטט בצורה גראפית לאיזה צד של הזהות הוא קרוב יותר, רעיון מעולה וביצוע נהדר.
בעיצוב אפנה אני אהבתי במיוחד בגדים סופר דרמטיים, כאלה שאפשר ללכת אתם לטקס האוסקר ולדנג'ן, בזכוכית וקרמיקה היו עבודות מצוינות, וגם במגמת צורפות. הסתובבתי שם אחוזת קנאה על זה שאין לי אף כישרון כזה, אבל גם מלאת התפעלות מהרעיונות והיישום.
לי באופן אישי הביקור בתערוכה היה מוזר, כי במשך ארבע וחצי שנים הטרמינל הזה היה הבית השני שלי. תחושת השייכות שלי אליו יותר גדולה מאשר של רוב האנשים. אני מכירה את כל המעברים הסודיים ויודעת איך אפשר להסתובב שם בלי אישור כניסה ופתאום המקום שאני מכירה כל כך טוב השתנה לגמרי, במובן טוב, אבל גם מטריד.
הנה פרטים על התערוכה, אני ממליצה בחום ללכת לשם, אבל צריך לגשת לזה עם סבלנות ופנאי. המגוון עצום, ונורא מעניין. הכניסה בחינם.
קצת פחות פיינשמעקרי: הסרט "שודדי הקריביים" היה שעתיים וחצי של כיף מזוקק. שווה לאללה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
