לשאוף לנשוף

"ראית שיש ראיון בלאישה עם ליאור אשכנזי?" שאלה אותי המלכה האם בנימה תמימה לכאורה. "ראיתי, אפילו שמעתי שהוא, לא כמו גרושתו המגעילולה, שומר על דיסקרטיות." אמרתי והתעלמתי מהרמז הבוטה. יומיים אחר כך הגעתי לחנות, וליד המחשב, מתחת לערימת הניירות בצבץ בביישנות גיליון של "לאישה" ומהשער חייכו אליי עיניו התכולות של ליאור. "ג'ויה", צחקקתי, "ידעת שאמא דלוקה על ליאור אשכנזי?" ג'ויה בדקה את ליאור בעיון ואמרה, "מה את רוצה? הוא באמת חתיך!", "ואני חושבת שהוא טורקי." הוספתי כדי לשמח אותה. "ברור, הגברים שלנו הכי יפים!" היא אמרה בשביעות רצון וחזרה להציק לי.

כשאמא שלי נכנסה למשרד נפנפתי בעיתון בעוז ושאלתי, "מה נהיה, לא הצלחת להתאפק?" "אני לא קניתי את זה בשבילי! זה בשבילך. את עודד מנשה לא רצית, אז אולי ליאור אשכנסי ימצא חן בעינייך!" (במבטא ארגנטינאי כבד, כן?) "אמא, הוא עשה קוק כמו משוגע!" "אני לא זוכרת שזה הפריע לך קודם." היא ענתה, ובסיבוב של מנצחים יצאה מהמשרד.

עודד מנשה וליאור אשכנזי. אין ספק שלאישה הזו יש טעם מגוון בגברים.

אבל זה לא מה שחשוב. יש בלאישה כתבה על אנשים שהחליטו להפסיק לצאת לבליינד דייטים. מתייחסים לזה כאל תופעה, כולל פסיכולוג שמנתח אותם וסיפוריהם האישיים קורעי הלב, ואני באמת לא מבינה את הביג דיל כאן. אומרים שהם מפחדים, ושחוקים, ולא בנויים לאינטימיות ואלוהים יודע מה עוד, ושוכחים להגיד דבר אחד פשוט: השיטה הזו לא מצליחה. זה אחד מבזבוזי הזמן והכסף הכי מטופשים שאני יכולה להעלות בדעתי (טוב, חוץ מסמים, אבל סמים זה נעים). את תקופת הדייטינג שלי, שנמשכה בערך שנה, והייתה לפני שש או שבע שנים אני זוכרת כתקופה מטופשת לחלוטין. יצאתי לעשרות דייטיים, וכלום. סתם. סתם. סתם. בחורים שבנסיבות אחרות היו מוצאים חן בעיניי נפסלו על שטויות, ובחורים שבנסיבות אחרות אני הייתי מוצאת חן בעיניהם פסלו אותי על שטויות אחרות.

הרי, אם נחשוב על זה בצורה מסחרית, לאנשים בקופידון ובג'יידייט לא כדאי שנמצא אהבה. כל אחד שמוצא אהבה יורד ממצבת המנויים שלהם, והם מפסידים בגללו כסף. הייתי רוצה שיום אחד יעשו מחקר על אחוזי הצלחה בבליינד-דייטס, ומבחינתי הצלחה יכולה להיות אפילו דייט שני, לא חייבת להיות חתונה. אני מנסה לחשוב על איזושהי פעילות אחרת עם אחוזי הצלחה כל כך נמוכים שבכל זאת כולם עושים, ולא עולה לי שום דבר בראש. אני אפילו חושבת שזה מזיק. לא משנה כמה אנשים ישננו לעצמם שזה שזה X לא רוצה אותם לא אומר עליהם שום דבר, הם לא באמת משתכנעים בזה. כבני אדם אנחנו לא בנויים לכל כך הרבה דחיות בלי שזה יפגע בנו, וככל שדוחים אותנו יותר כך נפגע הביטחון העצמי יותר, וקטנים עוד יותר הסיכויים למצוא אהבה, כי רוב האנשים לא מתאהבים באנשים שלא סובלים את עצמם.

איכשהו הכניסו לכל הרווקים לראש שאם הם לא יוצאים לדייטים הם ממש פוגעים בסיכוייהם למצוא בן זוג, ושזה לא נורמלי לא לחפש. חייבים לחפש! איפשהו בליינד דייטס הפכו למס השפתיים שרווקים חייבים להעלות כדי שאנשים יאמינו להם שהם באמת רוצים אהבה. הויתור על הבליינדים נחשב כל כך חריג, שהוא אפילו מצדיק כתבה, שיואו. כן, אני מכירה את כל התירוצים, הצטמצמות מאגר ההכרויות וכל הבלה בלה הזה, אבל זה עדיין לא הופך את הבליינד דייטס לשיטה מוצלחת, נכון?  

נ"ב: לצורך העניין, פגישה עם מישהו שמכירים קצת ברשת קודם (כמו שהיה עם כל בני הזוג שלי בשנים האחרונות) לא נחשבת בליינד דייט, כי יש סוג של היכרות מוקדמת וחיבה כלפיי האדם שנפגשים אתו. וגם דייטים שמסדרים לכם אנשים שרוצים בטובתכם לא נחשבים בליינד-דייטס, כי המתווך הוא מישהו שאוהב אתכם, והוא באמת רוצה שיהיה לכם טוב.