לשאוף לנשוף

ולנושא הבא שעל סדר היום, והפעם מדובר בנושא רציני:
אחת התופעות שהדהימו אותי בימים בכם שוטטתי בשבילים העכורים של הבלוג טיוי (הפסקתי, מסתבר שיש גבול לכמה אפשר לראות מישהו שכותב חחחחחח מאונן, כן כן, יש לי גם סטנדרטים), הייתה השאלה הראשונה שעלתה מייד אחרי:
"בת כמה?"
"מה עושה?"
"חרמנית?"
ואז השוס: "את מגלחת?". כ-ו-ל-ם, אבל כולם שאלו את זה.
וכאן עלי לצאת בקריאת תחנונים נרגשת לבנות מיני - אני יודעת שגם אני חטאתי בקיצוץ כנפיו של הנשרק'ה, אבל אצלי זו בהחלט פעילות שמתבצעת אחת לכמה שנים, ואני מתחרטת עליה עמוקות בכל פעם מחדש – אבל בבקשה, בבקשה, בבקשה, תפסיקו לגלח.
אני מוכנה לתת פטור לסאביות שהמאסטר שלהן דורש את זה. למרות שככה שיהיה לי טוב, אני לא מבינה את קוצר הדמיון של המסטרים האלה, וגם תוהה: מה יש להם מאטבים? נגיד, אם לי היה שפח, לא הייתי טורחת לבזבז אותו כשהוא קשור למיטה ואטבים תלויים לו מהביצים, כמובן, אם הוא היה רוצה לתלות לעצמו אטבים זה לא היה מטריד אותי, אבל אני בהחלט חושבת שאפשר לנצל שפחים למטרות הרבה מועילות, כמו תריסים ופאנלים, אבל כמו שהט' אומרת, זו רק אני.
ואם כבר הט', לפני כמה ימים היא חזרה מהמקלחות של מכון הכושר מזועזעת (היא נציגתי בעולם הכושר, מישהו חייב לעשות את זה), ואמרה, "אריאלה, תשמעי, היו שם שתי בנות, סטרייטיות לגמרי, ושתיהן נראו לא כאילו הן גילחו, אלא כאילו לעולם לא צמחה שם שערה".
בקיצור, אחיותיי, אתן אולי לא מפנימות את זה עד תום, אבל הכוס הפרטי שלכן הוא נושא פוליטי.
כיום בחורה שלא רוצה שיקיאו עליה לא יכולה להרשות לעצמה לצאת לרחוב ברגליים או בתי-שחי לא חלקים. זה כבר הכרח חברתי. ועכשיו אני רואה את המגמה הזו מתרחבת לתחום גילוח הערווה. ואני אומרת, תנו לנשרים לפרוח, ומספיק מייד עם השטויות האלה. אין לי זמן להתחיל להטריד את עצמי גם בגילוח הכוס.
חןחן

קיצוץ כנפיו

לפני כמה ימים הבהב לי הפרח הירוק, ומישהו לא מוכר עלה. התברר שמדובר במישהו בעל טעם טוב בצורה קיצונית, ולראייה: הוא מאוד אוהב את הבלוג שלי.
השיחה התנהלה בנעימות, עד שמשום מה עלה בי החשד שמדובר במישהו שהייתי אצלו לפני יותר שנה בראיון עבודה, משהו בנוגע לכתיבה באיזה מגזין, שבסוף לא יצא ממנו כלום. אז שאלתי אותו אם הוא לא XX שראיין את אריאלה Y לפני שנה, ואחרי צחקוקי ה"איזה עולם קטן", הוא אמר, "מצאת חן בעיני אז, היית נורא מצחיקה".
וכעת, לא נותר לי אלא למחות. עד מתי אנחנו, הכונפות המצחיקות נסבול מאפלייה על רקע הומוריסטי? איזו מן מחמאה זו, "מצאת חן בעיניי את נורא מצחיקה?". אז לפעם הבאה, הנה מחמאות שעשויות להתקבל על דעתי:
"ראיתי אותך והיית כל-כך כוסית שבקושי יכלתי לנשום", או לסרוגין, "מאז שראיתי אותך אני חושב רק עליך בזמן שאני מאונן".
רבאק, יש לי רגשות.