במשך יומיים הרגשנו ממש חלק מהמאמץ המלחמתי. היה לנו פליט בבית! נו, אני יודעת שלהיות פליט באשקלון זה קצת מהפח אל הפחת, אבל קטיושות זה הרבה יותר מפחיד מקסאמים, אצלנו עוד לא נשמעו צפירות.
אחי השאטני הביא לנו הביתה את החבר הכי טוב שלו מהלימודים שבעיקרון גר בשלומי, ואחרי שנמאס לו להיות מופגז, הוא הגיע אלינו ואף קיבל חדר. האמת היא שכבר קודם ההורים שלי שקלו לאסוף ככה איזה כמה פליטים, אבל המחשבה על אנשים שאנחנו לא מכירים שיסתובבו לנו בין הרגליים הייתה קצת לא נוחה. אמא שלי התקשרה לחברים מקיבוץ יפעת שהם לא היו אתם בקשר שנים, אבל היפעתים היו מסודרים מבחינת פליטות, ואז השטני הביא את הפליט, ובא לציון גואל.
היה נחמד, הפליט. אוכל הכול חוץ מדברים שבאים מהים, מנומס, מצחיק, חצי תימני אמנם, אבל זו לא אשמתו, ובכלל, היה דווקא נחמד שהוא כאן.
אבל היום בבוקר, בדיוק כשתכננתי להכניס את הפליט לסבב שטיפת הכלים, קיבלתי את בשורת האיוב שהפליט הלך.
למראה המצוקה שלי השאטני הבטיח שהפליט יחזור בסופ"ש, אבל עכשיו יש לי יסוריי מצפון, אי אפשר להכניס את הפליט לסבב שטיפת כלים של יום שישי, כי זה המון כלים. אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
