לשאוף לנשוף

בגיל 24 התאהבתי בירמי קפלן. קודם לא היה לי מושג מי זה, אבל אז הוא הוציא את הדיסק הראשון. יום אחד הסתובבתי בסנטר (המפ, נושא למחקר "הדיזנגוף סנטר כמרכז לתהליכים נפשיים בחייה של א. רביב") היה להם מסך כזה שהקרינו עליו קליפים, והקרינו את "מודדת".

"תראי מה אני נותן, רק אז תחליטי כמה תתני לי חזרה."

לפעמים כל מה שצריך זה אמת מנוסחת במילים הנכונות ומלווה במוזיקה הנכונה. מייד באותו רגע יצאתי מהסנטר, הלכתי לחנות של "פיקדלי" שהייתה ליד הכיכר (מישהו זוכר?) קניתי את "ירמי קפלן והפרחים", ואיך שחזרתי לחיפה הכנסתי את הדיסק למערכת, ושמעתי ברצף, שוב ושוב שיר אחרי שיר אחרי שיר של גבר מאוד מחובר לעצמו, שיודע לכאוב ומתחבר לכאב הזה.

גיל 24 היה קשה במיוחד. נפרדתי מאבישי, דיכאון ראשון, ואז הפרוזאק ונגזרותיו לא היו נפוצים או מקובלים, תרופות פסיכיאטריות היו משהו שרק משוגעים באמת לוקחים, לא עלה בדעתי שלפרוץ בבכי כל שעה בערך ולעסוק בחדווה בפעילות שמעידה על שנאה עצמית זה משהו שתרופה יכולה לפתור. יבורכו אנשי מעבדות לילי.

בכיתי והקשבתי לירמי, הקשבתי לירמי ובכיתי,

חושבת ש
החיוך שלך מסתיר,
החיוך שלך מרמה,
החיוך שלך לא משכנע אותי,
ואותי אתה לא קונה.
החיוך שלך זיוף.
החיוך שלך מסתיר.

ואני לא מאושרת.

אני באמת לא יכולה לשים את האצבע בדיוק למה ירמי. הייתה אז את אחת מתקופות הפריחה המדהימות ביותר של הרוק הישראלי - איפה הילד, מוניקה סקס, אמדורסקי, כנסיית השכל, את כולם אהבתי. אבל אני חושבת שהנאמנות שלי לירמי נבעה מהיכולת שלו לעמוד על במה ולהתפשט עד הסודות הכי עמוקים של הנשמה, ברור שאני גם חושבת שהוא חתיך נורא והוא פרפורמר מדהים, אבל אני התחברתי לההיכרות שלו עם עצמו ועם הכאב שלו.

התקופה עכשיו לא מזהירה, ירמי היה כותב ש"הכול עצור", ואני הייתי כותבת שדברים לא בהירים. פעם היה לי דייט עם פסיכיאטר שאמר "אני לא אמור לפתור עם הפחד שלך ממצבים של חוסר בהירות." טמבל. בנות, אל תצאו עם פסיכיאטרים, ואם תחליטו לא לשמוע לי, אני אשמח להגיד אח"כ "אמרתי לכן." זו תקופה לא ברורה, ואחד הדברים שהכי מתסכלים אותי בעולם זה כשאני לא ברורה לעצמי. אני מתמודדת עם כל מיני פחדים, אתם יודעים, הגיל, הלבדיות, מה יהיה, כל מיני כאלה, ואני חותרת להשיג שוב את הבהירות שכל כך חשובה לי.

לפני כמה ימים עשיתי "פפרצי", ירמי הופיע שם (תשודר מחר) הוא היה חד ומצחיק וחכם, ואני חייכתי אליו כמו שמחייכים למכר ותיק ואהוב, וחשבתי כמה דברים השתנו לטובה בעשר השנים שעברו מאז שהתחלתי להקשיב לו. אז נכון שעכשיו הזמן לחפור פנימה ולזהות שוב את עצמי בתוך הערפל המאובק שהתפשט לי בנשמה, אבל חשוב לי לזכור גם איזו דרך ארוכה עשיתי כבר, ועד כמה הדברים השתנו.

אה, ואם זה לא היה ברור - זה סוגשל התנצלות על כך שאני כותבת הרבה פחות.