היום בבוקר הגעתי לעבודה, הדלקתי המחשב, הפעלתי האיסיקיו, ועוד לפני שהוא הספיק לעלות, כבר הייתה עליו פתקית מהבהבת מאת הט', שעליה היה כתוב: "אלוהים! אני גרוטאה! אני לזבית משופמת! אני פתטית! אין טעם לחיי!". אני חייבת להודות שהוטרדתי, הט' היא בדרך-כלל בחורה אופטימית בעלת הערכה עצמית סבירה, מה גם שאם היא תחליט ליטול את נפשה בכפה תיגרם לי עוגמת נפש אישית ניכרת. כך שמייד, למרות שהיא לא ראתה את זה, עטיתי את הבעת האמפטיה שלי, ושאלתי אותה, "בובה, מה קרה?".
"אל תשאלי! הייתי אתמול בערב בנות, קודם צפינו בטקס בחירת מלכת היופי, ואז ראינו פרק של 'סקס והעיר', הרגשתי כמו חייזרית, והן עוד היו בנות שאני אוהבת ומכירה!".
"אבל מה קרה?"
"בטקס מלכות היופי הן ישבו והעירו הערות על השמלות של המתמודדות, ואני מתתי מרוב שעמום, ואז בסקס והעיר הן דמעו ללא הרף ומלמלו איזה מלכה קארי ואיזו נסיכה שארלוט, וכל פעם שהייתה לי הערה צינית הן הסתכלו עלי במבט של 'נו, מסכנה זותי, רווקה ממורמרת', ואז הן דיברו על האומללות שברווקות אחרי גיל שלושים!'".
עכשיו, אני חייבת להציל את כבודי וכבודה של הט': אנחנו לא שתי שונאות אדם שמראה כוסיות שהולכות על מסלול גורם לנו לרצות למות (טוב נו, אנחנו כן). שתינו מסוגלות לשבת ולראות את טקס בחירת מלכת היופי, ואפילו ליהנות מסקס והעיר, אבל הרעיון שמישהו עשוי להתייחס לדברים האלה ברצינות ולהתייחס לקארי כאל "מלכה"? מזעזע אותנו יותר מדי.
אחר כך חשבתי על הרגשות שהסדרה הארורה הזו סוחטת מאתנו כבר מי יודע כמה שנים. הרי מה לי ולהן?
במקום בו קארי ברדשאו מנפנפת בשערה הבלונדיני, מפזזת על נעליים של צ'ו, מקבלת השראה תוך כדי ישיבה בבארים הכי טרנדיים בעיר, יוצאת לחפוזים של אחר הצהריים עם מר ביג בוולדרוף אסטוריה, ויושבת לכתוב בדירתה המדהימה, על גבי המק המעוצב.
אני (שבכלל לא בלונדינית) נוטה לעשות מעצמי צחוק בכל פעם שאני נועלת נעליים שאינן הדוק מרטינס הנאמנות שלי, הדבר הכי קרוב למנהטן שאני חווה הוא המדרחוב של אשקלון, גרה בדירת מרתף, המחשב הנייד שלי הוא גרוטאה בת ארבע, שכדי לכבות צריך לנתק מהחשמל, ובמקום ארוחות בוולדורף אסטוריה עם מר ביג אני יוצאת לחומוס באבו-אדהם עם הסופר צ'ופסטיק (אבל הוא קונה תמיד עם ביצה, שלא תגידו לא מפניק אותי), שמסרב בכל תוקף להבין שהוא מאוהב בי.
אז מה נהיה? למה פרק של הסדרה הארורה יכול לגרום לט' שתחייה דכדוך כה עמוק? אחרי שבהיתי מספיק זמן במסך, הגעתי לתובנה: במשך כמה שנים הסדרה הזו גרמה לנו להרגיש כמו חתיכת טרנד לוהט. כבר לא היינו רווקות מסכנות שחייבות לחייך בכל פעם שמישהו אומר להן "בקרוב אצלך", או לנסות למצוא תשובה לשאלה, "איך זה שאת כזו מוצלחת ועדיין רווקה?", שלא תהיה, "כי אם האופציה השנייה היא להיות אם ילדיך, אני מעדיפה שמישהו יגיד לי איפה חותמים על רווקות נצחית" (גברים לא מגיבים טוב לתשובה הזו, מסתבר).
אי שם בטלוויזיה הראו שאפשר גם אחרת, שזה יכול להיות מצחיק, זוהר, מגניב.
אבל גם שם נבקעו סדקים, הרווקות המגניבות התגלו כעוד ארבע נשים שהדבר היחיד שיש להן בחיים הוא החיפוש אחרי גבר. לא משנה כמה הן יפות, מוצלחות, מצחיקות, עדיין חסר להן אביזר אופנתי לוהט. אני חושבת שמה שאני מרגישה בסופו של דבר זו תחושה של בגידה. לא מגיע לי להרגיש קצת שקט? אסור לי להיות מרוצה מעצמי כמו שאני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
