טוב, אז ככה, השתל שלי דחה אותי. היום הלכתי לד"ר, הוא צקצק בצער ואמר במבטא המשונה שלו, "no good, אנחנו צריכה להוציא את השתל. אנחנו מחכים חודש מתרפא, אנחנו עושים שתל חדשה."
"הכול מחדש?" שאלתי באימה, כי זכרון הפטיש המכה בלסת וכל מה שבא אחריו טרם התפוגג למקום שמכאובים ישנים הולכים אליו.
"הכול מחדש!" הוא ענה, ומשום מה נדמה היה שהוא מחייך. מצד שני, הוא קצת דומה לדולפין, אולי בגלל זה תמיד נראה שהוא מחייך.
הוא ניגש עם כלי משחית מוזר והתחיל לחטט לי ברווח שבין השתל לחניכיים. "הרדמה." גערתי בו. "לא צריך, הזריקה תכאב יותר." "הרדמה!" נבחתי עליו, סגרתי את הפה בתוקף ונעצתי בו את המבט המפחיד שלי. ואני יכולה להבטיח לכם שאפילו כשאני שוכבת על ספת רופא השיניים, המבט המפחיד שלי זה לא משהו שיש לזלזל בו. הד"ר הבין שלא כדאי להתעסק אתי, הרדים, והתכוון להתחיל שוב עם המקבת והאזמל. "עוד לא רדום!" נזפתי בו, ושנינו חיכינו שירדם, אני בפה קפוץ, שהוא לא יעבוד עליי פתאום.
החדשות הטובות הן שלהוציא שתל זה הרבה יותר קל מאשר להכניס. משיכה אחת והכול היה בחוץ, וזה לא כואב בכלל.
החדשות הרעות הן שבעוד חודש אני אצטרך לעבור את כל הסבל הזה שוב, בתקווה שהפעם השתל יסכים להתרגל אליי ולהישאר לי בפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
