לשאוף לנשוף

אזהרת פוסט מבולבל שמורכב מרסיסי מחשבות

לפני שאני נהיית קרה וניתוחית - כן, הייתי ילדה מאוד דחויה מבחינה חברתית, כן לקח לי שנים להתגבר על זה כן, אחד מרגעי השיא של ילדותי היה היום הראשון ללימודים בכיתה ב', כשאימא שלי ליוותה אותי לבית-ספר (היא תמיד באה אתנו ליום הראשון ללימודים, כולל בתיכון, אויה) וכשהיא ראתה את גילי גיא (לנצח נזכור את שמם של אלה שעיצבו אותנו?) מוריד לי כאפה כשעברתי לידו, היא ניגשה אליו, הרימה אותו באוויר, ואמרה לו שאם הוא עוד פעם ירים עליי יד יש לו עסק איתה.

קראתי את הפוסט הזה של בועז (תקראו, תקראו) ובלילה קראתי ב"מחזיר החלומות" את הפרק על הילד האלים שהרביץ כדי שיתחייסו אליו כי גם יחס שלילי עדיף על העדר יחס בכלל. הקישור בין שני הכותבים היה מעורר מחשבה. פתאום שני כותבים מוכשרים נתנו לי זווית שונה לאותו דבר, זה שעבר התעללות והמתעלל, ושוב הרגשתי תסכול על זה שאין שחור ולבן, תמיד הגוונים האפורים האלה שנתקעים באמצע.

אני מניחה שרוב האנשים הכותבים הם אנשי הבחוץ. צריך לעמוד בחוץ הרבה מאוד זמן ולהסתכל פנימה כדי לפתח את הראייה שמספקת תובנות. כמובן שגם בחוץ זה מצב נפשי. תמיד אפשר להיות סגנית מלכת הכיתה ולהרגיש זרות, אבל אי אפשר להיות מלכת הכיתה ולהרגיש זרות, זה כנראה ההבדל בין וונאבי והדבר האמיתי.

אני עכשיו תוהה לעצמי מה הופך איש בחוץ למתבונן טוב ולכן לכותב טוב. הבחוץ לא מספיק, יש המון אנשי בחוץ שלא מפתחים את הראייה, אולי כי הם עסוקים מדי בכאב שלהם ולא פנויים רגשית להסתכל במנגנון. נראה לי שכדי שאפשר יהיה לראות נדרשת סקרנות מאוד גדולה כדי להבין איך כל זה עובד, למה אלה בפנים ואלה בחוץ, מה ההבדל ביניהם. אני גם מניחה שיש הבדל בין אנשי הבחוץ שהבחוץ הזה כאב להם פיזית, ובין אלה שרק לא היו מאוד מקובלים, אבל לא היו בשלב התחתון של סדר הנקירה.

חוויית הדחייה הרבה יותר חזקה מחווית הזרות פרופר. היא יוצרת עיוות תמידי, שלא מתיישר גם כשהכול בסדר. קצת כמו ליקוי ראייה - משקפיים יכולים לתקן את זה, אבל זה לא מבטל את העיוות בעין עצמה. או אולי בעצם היכולת לראות היא זו שיוצרת את הזרות ולא להיפך? מעניין גם איך החוויה מייצרת אנשים שונים לגמרי. בועז, למשל, צמח להיות איש מקסים, אוהב אדם וחיובי באופן כללי, ואני נסוגתי למבט הקר מהצד, "אתם מזיעים מדי לטעמי, אני אסתכל בכם מהצד ואעיר, כן?"

האמת היא שבמבט לאחור זה לא כזה נורא. ז'תומרת, לא הייתי רוצה שהילדה שלי תסבול מדחייה חברתית, אבל כל החברים שלי הם אנשי בחוץ מובהקים שלמדו איך לנצל את החוויה הזו בצורות מעולות, כשבדרך כלל הבחוץ השאיר בהם עיוות חינני כזה, לא מהסוג שמונע לגמרי תקשורת אנושית, להפך, עיוות מהסוג שמאפשר לתקשר ברמות די עמוקות (כשמפסיקים להיות ציניים ולברוח לבדיחות, כמובן) או שאני שוב מנסה להגן על מי שהייתי?

 לא יודעת, נו.