לשאוף לנשוף

לפני שלושה שבועות בערך התקשרה אליי אחת העורכות במגזין נשים וביקשה כתבה על נושא מאוד ספציפי. אמרתי לה שאני מאוד אשמח לכתוב על זה, אבל אני מוכנה שזה יתפרסם אך ורק בשם  בדוי. בעיקרון אני מאוד נגד כתיבה בשם בדוי. אני באמת מאמינה שכותב צריך לעמוד מאחורי המילים שלו, ומה שהוא לא מוכן לעמוד מאחוריו לא ראוי להתפרסם, אבל במקרה הנוכחי היה ברור שההתחבאות מאחורי שם אחר תוציא כתבה הרבה יותר טובה.

היא הסכימה, ואני הוצאתי מעצמי כתיבה בת זונה, באמת, אני יודעת מתי אני כותבת טוב, וזה היה אחד המקרים האלה. הסתכלתי פנימה באומץ, וכתבתי בלי להתחבא, בלי לפחד, ומאוד בכנות. ואני יודעת שבלי להתחבא ובלי לפחד נשמע קצת אירוני לאור הדרישה לשם בדוי, אבל זו הייתה אחת הפעמים בהן לחשיפה מלאה היה עלול להיות מחיר נפשי גבוה מדי.

שלחתי את הכתבה לעורכת, שנורא התלהבה ממנה, אבל ביקשה כמה תיקונים וחידודים. מיותר לציין שכל זה נעשה בלחץ זמן היסטרי, ושהתיקונים והחידודים נעשו בשבת, כי ביום ראשון הכתבה הייתה אמורה להיות ערוכה ומוכנה לדפוס. תיקנתי וחידדתי והעורכת נשמעה מרוצה עד הגג. לכל אורך התהליך היא ניסתה לשכנע אותי לא לפרסם בשם בדוי, כי מדיניות המערכת שוללת את זה, ולכל אורך התהליך, החל מהטלפון הראשון, אמרתי בפירוש שאני לא נוגעת בנושא הזה בלי להיות מכוסה.

כשהופיע הגיליון החדש של אותו מגזין נשים פתחתי אותו כדי לראות מה יצא, ואכן, הכתבה לא התפרסמה.

כשהתקשרתי לברר למה זה לא עלה (התקשרתי לברר, זה לא שהודיעו לי שנורא מצטערים אבל... אני התקשרתי לברר) היא הסבירה לי, בצער רב, שהחליטו שאם כבר נקבעה מדיניות של כתיבה רק תחת קרדיט אמיתי, צריך לעמוד בה.

אני לא יודעת מה באמת הסיבה לאי הפרסום, אבל זה לא מה שמטריד אותי. מה שמטריד אותי (חוץ מהכסף, שגם אותו, כמובן, אני לא אקבל) זו תרבות ה"יהיה בסדר" ששוב עולה כאן. אם יש מדיניות מערכת ששוללת כתיבה בשם בדוי, ואם אני מודיעה באופן חד משמעי שאני לא מוכנה לכתוב את הכתבה בשמי, אז למה להזמין אותה בכלל? הן יצאו מנקודת הנחה שאחרי שאני אכתוב ואשקיע בכתיבה אני אשתכנע ואסכים? אולי לא נשמעתי מספיק אמינה כשאמרתי מראש שזה לא יתפרסם בשמי ושאני סגורה על זה לגמרי?

ולעניין השני: לפני שבועיים בערך פנו אליי מאיזו תוכנית טיוי וביקשו שאני אשתתף. נפגשתי עם הבימאי כדי לברר מה זה, וזה נשמע נחמד לאללה. עשיתי טסט כתיבתי קטן והוא היה מרוצה. בשלב הבא הייתי אמורה להתחיל לעבוד. היה מדובר בדי הרבה עבודה, לצפות בתוכנית, לכתוב על מה שאני צופה בו, פגישה לצורך חזרות ויום צילומים.

כשהתקשרה אליי המפיקה לתאם פרטים שאלתי אותה כמה הם משלמים, והיא אמרה שלא משלמים למגישי פינות, או מה שזה לא יהיה. חשבתי על זה בערך 10 דקות, חזרתי אליה ואמרתי לה שאם לא משלמים אני אוותר. בכל זאת, לא מדובר כאן בלהגיע ולהתראיין, אלא בעבודה ממש. עשר דקות אחרי זה היא חזרה אליי ואמרה שהם יכולים לשלם. לא סכום מדהים, אבל סכום הוגן לגמרי לעבודה הנדרשת.

עכשיו, קשה לי להסביר כמה קשה לאסקופה נרמסת כמוני לדבר על כסף. בקטע הזה אני פמיניסטית גרועה מאוד. מבחינתי כסף זה משהו מלוכלך שלא נעים לדבר עליו, שלא לדבר על לדרוש. אז מצד אחד אני נורא שמחה שהגעתי לשלב שהפנמתי שראוי לשלם על הזמן שלי, אבל מצד שני אני קצת מבואסת מזה שהעמידו אותי במצב הזה מלכתחילה.

זהו, בחזרתם הזריזה של החיילים הביתה ננוחם לגמרי, יס יס ואמן סלה.