לשאוף לנשוף

אתמול בערב התקשרו אלי המלכה האם ואבי, ובפיהם פקודה: "היום תישארי לישון במרכז!", עכשיו, אהמ, המלכה האם והאב מרגישים תחושה קשה של אי-נוחות בכל פעם שאני, הבת היחידה, היהלום שבכתר, הפרוזק שבארון התרופות, ישנה מחוץ לבית. זה לא שהם דואגים לי, הם פשוט יודעים שהם גידלו שרמוטה פרו, ולא נעים להם לחשוב מה אני עושה כשאני לא תחת פיקוח.

כששאלתי אותם למה הם מצווים עלי דבר כזה, ענתה המלכה האם שיש ערפל איום ונורא והם לא רוצים שאני אסע בתנאים כאלה.

נגמר יום העבודה, הלכתי עם הט' לסיבוב סופרפארם דיסק-סנטר, קניתי סבון זעיק זעיק של דאב עם גרגרים בפנים, שאני כבר לא יכולה לחכות לנסות אותו, וגם מסכת מלפפונים מתקלפת, שגם אותה אנסה בהקדם, ואחרי ארוחה החלטתי לשים פעמיי דרומה. הייתי בטוחה שהערפל התפזר כבר.

עד בת-ים הכל היה בסדר, אחר כך הייתי בטוחה שהמשקפיים שלי מזוהמים, אבל לא, המשקפיים היו בסדר, העולם הוא שהפך למרק אפונה. פנסי הכביש הטילו אור עגמומי, המכוניות האטו ל-60 קמ"ש, וכל מה שאפשר היה  לראות היה את פנס הערפל של המכונית שלפניי. יש משהו נחמד בנסיעה בערפל כבד, הכל נהיה איטי, הנהגים אדיבים יותר, וגם יש לי זכרון ערפילי טוב:

לפני כמה שנים גמרתי משמרת לילה בנתב"ג, השעה הייתה שתיים בבוקר. ובדרך חזרה היה ערפל מטורף, יותר גרוע משל אתמול, כזה שמצריך נסיעה איטית תוך הצמדות עיקשת לפס הצהוב שבצד הכביש. בצומת אשדוד, שאז היה צומת ולא מחלף ענק עמד חייל. זה היה הכי סוריאליסטי בעולם: פנס, אור עכור, חייל. למרות שבדרך כלל אני לא עוצרת לטרמפיסטים גברים עצרתי לו, ושנינו המשכנו בנסיעה האיטית. הייתה תחושה כאילו אנחנו שני האנשים האחרונים בעולם, רק אנחנו, המכונית והערפל.

במהירות של שלושים קמ"ש, צמודים לפס הצהוב, נקרענו מצחוק, סיפרנו דברים נורא אישיים, פחדנו מהענן, ואז כשהגענו לצומת אשקלון הורדתי אותו ונסעתי הביתה. אחר כך הבנתי שהשארתי אותו לבד, באמצע הכביש, בערפל הנורא, עשיתי סיבוב וחזרתי כדי לקחת אותו לאן שהוא צריך (נדמה לי שהוא היה צריך לניר-עם),הוא כבר לא היה שם, כנראה תפס טרמפ.

המצחיק הוא, שלמרות שהיינו ביחד אולי שעה, ואין לי מושג איך הוא נראה, הייתי מאוהבת בו לגמרי. כנראה התחושה של שנינו לבד בעולם עשתה את זה.

והנה, שוב אנחנו בימים ההם של החודש, הפעם רק באיחור של עשרה ימים. מזל שאני משתמשת באמצעי המניעה היחיד שיעיל במאת האחוזים, ולא, הייתי חרדה. תמיד כשאני שואלת את המלכה האם איך צירי לידה מרגישים, היא עונה לי, "כמו כאבי מחזור, רק יותר חזק" (זותי לא מאמינה בכאבי לידה. בהתאם לאתוס של המלכה האם תינוק זה משהו שנכנסים לבית-החולים, ואחרי שעה הוא כבר בחוץ). כל פעם שאני בימים ההם, באחת ההתכווצויות האלה שלוקחות ממני את האוויר ומכווצות אותי על הכיסא, אני נשבעת שוב ושוב, שלא רק שאני רוצה אפידורל, אלא שאני דורשת שיחברו לי אותו ברגע בו אני נכנסת להריון. ליתר ביטחון.

אה, ועכשיו שאני סלב, אני מבטיחה לגמרי להמשיך להיות אותה אריאלה קטנה וצנועה כמו שהייתי קודם. אני לא אתן להצלחה לעלות לי לראש, חשוב לי להמשיך להיות מחוברת לעם, כמו כולם.

ט', פנחס, אינדי, וכל השאר: אתם מתבקשים למחוק את הטלפון שלי, אני חוששת שלא יהיה לי יותר זמן בשבילכם.