לשאוף לנשוף

השאטני חזר. טוב, הוא חזר ביום שלישי, אבל אז הוא היה אמור לחזור צפונה ביום שישי ורק אתמול הודיעו לו שהוא לא צריך לחזור בשישי.

אני מאמינה באדיקות שאין מברכים אלא על המוגמר, לכן חיכיתי שיוגמר כדי לברך.

היחידה שלו לא נכנסה פנימה, אז ממנו אפשר לשמוע רק על הפשלות הרגילות: ציוד מיושן וגרוע, חוסרים בציוד בסיסי, חיילים לא מאומנים, כאלה. אבל החברים שלו שהיו בפנים מזועזעים מהחובבנות שבה הכול נוהל. "הרגשנו כמו פורפרות, נכנסים, לא נכנסים, יש ציוד, אין ציוד, ושמעתי על כמה מקרים של אנשים שסירבו לצאת למבצעים שהיו מבצעי התאבדות ברורים", ועוד הוא הוסיף, "עד רמת המג"ד יש לנו צבא בנזונה, משם ומעלה הכול הולך לעזאזל."

אלה בדיוק האנשים שלצבא אסור להפסיד, אנשים שמוכנים לתרום כל מה שצריך, אבל שצריכים להיות משוכנעים שהסיבה מספיק טובה, ושהם מקבלים את התנאים ההולמים לביצוע חובתם. אולי פעם, בהתחלה, הסיבה הייתה מספיק טובה, אבל אם חיילי מילואים צריכים לקנות כוונות לרובים ואמצעים לראיית לילה, אם הם צריכים לקנות אפודים, יהיה קשה מאוד לשכנע אותם שהם קיבלו את התנאים ההולמים.

כאן בבית היה בסדר. המלכה האם סירבה בתוקף להפגין דאגה, ושיננה את המנטרה הקבועה שלה, "אם לא שומעים ממנו כלום, סימן שהכול בסדר." אבל צחקוק ההקלה שלה כשהיא אמרה שהוא בדרך הביתה קצת סדק את מסכת הפאסון. ואני, אני חושבת שאם דאגה לאח גורמת לכזו מידה של חרדה, שאלוהים ישמור מה ילדים עושים. פתאום נהיה סדר עדיפויות מאוד ברור: שיחזור בחיים, אם אפשר, בחתיכה אחת, ואם עוד יותר אפשר, בלי טראומות, כן? אבל קודם שיחזור בחיים, בסדר? ועסקאות בלתי פוסקות עם אלוהים - אם הוא יחזור אני אעשה ככה, מה אתה אומר?

אפילו ויתרתי על האלפחורס שלי, וכאילו, בשביל ארגנטינאית לוותר על אלפחורס זה שיא השיאים. אוריאל שומר לי סטאש של אלפחורס מהפירמה הטובה ביותר, וכל פעם שנפגשים, הוא נותן לי אחד, עד שאמרתי, "אלה שנשארו, לצביקה!" הוא מייד התמלא גאווה נכח הקורבן שהקרבתי, אבל מכיוון שיודע אוריאל נפש בהמתו, הוא סירב לתת לי את אלה שנשארו ואמר שרק כשצביקה יחזור הוא יתן לי את האלפחורס. כדי לא לשים מכשול בפני עיוור.  ואכן, הוא צדק כשנקט באמצעי זהירות זה. כבר מיום שלישי אני מסתובבת ורוטנת, "אבל סיכמתי עם אלוהים שאני אתן לו את האלפחורס אם הוא יחזור בחיים מלבנון, הוא לא היה בלבנון, וזובי מגיעים לו אלפחורס!" כזו אני, אוהבת את הבטן שלי כמעט יותר מכל דבר אחר, אבל רק כמעט.

אז הוא בבית, בריא ושלם חוץ מכוויה בעורף כי עף עליו תרמיל לוהט, קצת מדוכדך, נורא כועס, אבל בסדר, יהיה בסדר.

עניין אחר לגמרי:

גדי טאוב פתח בלוג. זה בטח לא יהיה בלוג אישי, וחבל שכך! אבל הוא קיבץ שם כמה מאמרים מעולים. לדעתי הוא כותב מאוד אמיץ והראייה שלו לא אוטומטית, אז תמיד שווה לקרוא מה שיש לו להגיד.