לשאוף לנשוף

ושוב, כמדי שנה, מגיעה התקופה הזו במהלך השנה שבה כל המשאבים של בני משפחת רביב מופנים באורח בלעדי לחנות. הלימודים עומדים להתחיל, ואוי לילד האשקלוני שלא יקנה חולצה אצלנו, עוכר ישראל מנוול!

ושוב, כמדי שנה, התנור, ממש כמו הקונספציה לפיה אפשר לנצח מלחמה מהאוויר, קרס (הקונספציה קרסה, לא קרס, ויש גם קרס שזה סוג של וו, אה?). למי שלא מבין למה צריך תנור: הנה הסבר מהיר:

חלק גדול מהחולצות לבתי הספר מודפסות מראש, אבל יש כל מיני דברים יחודיים, נגיד, ילד בכיתה ב' שלובש מידה M, או בחורה עתירת שדיים בכיתה י"ב שמתעקשת!!! ללבוש חולצה במידה 8, ועבורם יש להדפיס במקום. זה תהליך די פשוט, רק שבסופו החולצות צריכות לעבור בתוך תנור עם מסוע כזה, באורך של 2 מטר, שמכה בהן במשך כ-6 שניות בחום של 350 מעלות, הצבע מתקבע לתמיד, ובא לציון גואל.

בגלל שהתנור הוא בן משפחה, גם הוא פסיכופט, ותמיד, תמיד, תמיד, בעונת הלחץ משהו מתקלקל בו. הפעם נשרף בו פיוז, פיוז זעיק, פצפון ממש, שבלעדיו כל הקטע הזה של "נוע תנוע" לא מתממש. משמעות הדבר היא שהעבודה נתקעת בדיוק בתקופה הרווחית ביותר שלנו, ואוי ואבוי.

עמדנו סביב התנור בייאוש, עד שהמלכה האם קבעה "אז נזיז את זה ביד." הבנו שאין ברירה, הצבנו בצד אחד של המסוע הארור כיסא וערימת עיתונים, ומאז אנחנו עושים תורנות סיבוב מסוע, והחולצות ממשיכות לזרום החוצה בכיף. כבר יומיים כל חצי שעה מישהו אחר מבני המשפחה מחליף את קודמו בתפקיד, ומסובבים, ומסובבים, ומסובבים, לאט-לאט, שהחולצות יספיקו להתייבש. חלק מהזמן אנחנו מסובבים ברגליים, חלק מהזמן בידיים, העיקר שהמכונה לא תיעצר.

לקורא ליאור אשכנזי: עד כה החזקתי ממך מאוד, גם כשחקן, כמובן, וגם בגלל השתיקה שלך נוכח ההשמצות של גרושתך. אבל משום מה השבוע החלטת שנמאס לך לשתוק, ופתחת את הג'ורה. ליאור, יא-עייני, טעות, טעות גדולה. עד עכשיו היא יצאה היסטרית ומלעונה, ואתה יצאת ג'נטלמן וגבר-גבר. הרסת הכול.

נ"ב: ודי, סיפרת לפחות בשלושה ראיונות שונים שהזדיינת פעם עם גבר, הבנו, נגנבנו, נקסט. בפעם הבאה אתה יכול לוותר על פיסת הפיקנטריה הזו.

שבת שלום.