כבר סיפרתי למה בחרתי בשלומית אהרוסנון כניק שלי. אבל הנה תזכורת קטנה למי שאין לו כוח ללכת בעקבות שביל קליפות הלינקים: שלומית הוא שמה של מלכת הכיתה ביסודי, ושלומית אהרונסון הוא שמה של הגיבורה בסיפור הראשון שכתבתי. כתבתי את מי שפעם הייתי, ובסוף הרגתי אותה, כי זה מה שכותבים לא טובים עושים, הורגים דמויות. כשפתחתי את הבלוג, היום לפני שלוש שנים, הייתי באמצע דיכאון נוראי, משהו שלא חוויתי שנים קודם לכן, ובתוך הכאב ההוא הבנתי ששלומית שבי עוד לא מתה, ואולי הגיע הזמן לתת לה לסגור את הסיפור שלה בצורה קצת יותר נאותה מאשר בהתרסקות על קיר.
אז לפני שלוש שנים שלומית ואני התחלנו לכתוב בלוג. אז נורא פחדתי ממנה. היא בחורה מאוד לא מאושרת, אבל היא חלק ממני, ויש לה יותר מדי השפעה על החלקים השמחים שלי, עם כל ההרס העצמי המעייף הזה, והדיכאון כהגדרה עצמית, וכל הדברים שבפירוש לא רציתי שיהיו חלק ממני, אבל הם כן, וזה שאני אפריד בצורה מלאכותית בין שלומית וביני לא ישנה את העובדה הזו.
בשלוש השנים האחרונות עברתי תהליך מאוד מסעיר, ששלומית עברה אותו אתי. היא קיבלה הזדמנות לחיות, להתפתח יחד אתי, להתחבר אליי בחלקים הטובים שלה, ולהיפרד לשלום מדי הרבה חלקים שכבר לא רלוונטיים אליי.
אז הנה, עכשיו אני שוב נפרדת ממנה, בלי לכתוב מכונית שמתרסקת בתוך קיר, אני לא צריכה להרוג אותה, בנינו דו קיום נעים למדי.
מהיום אני כותבת את הבלוג, הגיע הזמן לעמוד מאחורי המילים שלי בלי צעיפים, אפילו לא צעיפים שקופים לגמרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
