היום הייתי אצל אווה. היא אומרת שאנחנו בשלבים הסופיים של הטיפול, זה יכול להימשך עוד כמה חודשים, אבל אני בדרך החוצה. מייד אמרתי לה שאם ככה אני עושה רגרסיה ושתפסיק לבלבל לי ת'מוח. מפחיד להסתכל לאחור בגאווה, פחד קמאי מעין-הרע, מנאחס. אבל הגעתי אליה שבר כלי מייבב, והנה, אני כאן, עומדת על הרגליים שלי, דברים שפחדתי שיהיו תקועים לנצח כבר לא. יש שינוי, הוא מוחשי, הוא אמיתי, הוא כאן.
זה נעים.
היום עבדנו על תחושת הנשיות שלי. זו תמיד הייתה פגומה, היא עדיין פגומה. אין לי מושג מאיפה תחושת הפגם הזו נובעת. אני תמיד נוטה להגיד שהייתי נערה מאוד כעורה, מה שהשאיר בי חותם של חוסר ביטחון. אולי זה נכון, אולי לא.
כנראה אותו פגם מדומיין הוביל אותי לכמות המאהבים המופרעת שהייתה לי (יפה איך שדרגתי אותם ל"מאהבים"). עדיין, בכל פעם שמישהו נמשך אלי, זה מותיר אותי כשאני מגרדת לעצמי בראש בבלבול. כאילו, ברור לי שאני מצחיקה, ומעניינת, ונעים להיות אתי, אבל העובדה שמישהו אשכרה רוצה לזיין אותי נדמית לי כמו משהו שמעיד על בעיה נפשית קשה של הבחור. ולא משנה אם היו עשרה או חמישים, לא משנה אם אני לא רציתי אותם בסוף, או שהם עזבו, עדיין הרגע הזה שאני מבינה בו שמישהו נמשך אלי מפעים אותי.
הרבה דברים נואשים עשיתי בשביל הרגע הזה. כולל סימון חד משמעי של הבשר. הכי שפחתי שיש. הסמל הברור הזה של, "אני כאן, אני שרמוטה, אני זמינה". יש גברים שהסימון הזה מדליק אותם, אני לא חושבת שהם יודעים למה, יש כאלה שהוא מרתיע אותם, אני גם לא חושבת שהם יודעים למה. כל פעם שאני רואה מישהי או מישהו מאוד מקועקע, אני יודעת שהם אחים שלי, שלא משנה איזו פוזה הם יעטו, כולנו באים מאותו כאב, לכולנו היה חשוב לחרוט את הכאב הזה על הגוף.
היום כשעבדנו על זה, הרגש שעלה שוב ושוב ושוב הוא עצב. אני לא אדם עצוב, אני יודעת להיות דכאונית, אני מתחילה ללמוד לכעוס, אני יודעת להיות חסרת אונים או זועמת, אבל עצב הוא לא רגש דומיננטי אצלי. ופתאום, עצב, ושוב עצב.
היא אומרת שזה מגיע מאיזשהו רובד מאוד עמוק, אולי אפילו מגלגול קודם, ואז חייכה אלי. היא יודעת שאני לא אוהבת שהיא מתעסקת לי בגלגולים קודמים. "אולי מישהי סבלה עצב שנובע מהנשיות שלה", ואני חשבתי לעצמי, "תסתכלי עלי, מישהי נאנסה או מישהי סבלה די הרבה כדי שלי יהיו הצבעים האלה, אלה לא צבעים של יהודים", אחר כך גם זה העציב אותי. המחשבה על דרוזים תכולי עיניים, ערבים בלונדינים או יהודים בהירים, הצבעים האלה הגיעו בסבל, בכאב, מוזר.
ובשבוע הבא היא אומרת שנלמד ליהנות ממנה, מהנשיות. שוב אני מגיבה בחוסר אמון, ושוב נזכרת בכל הדברים שלא האמנתי שישתנו, והנה, השתנו.
ועדיין אני עצובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
