את הקטע הזה כתבתי במאי, ואיכשהו תליתי תקווה בזה שמתישהו הוא יהפוך ללא רלוונטי:
טרנד חדש פושה בארץ. מדובר בנעליים הדוחות במיוחד של קרוקס. אני יודעת, אני יודעת, הן נורא נוחות, הן סופגות זיעה, הן מאווררות את הבהונות, הן ממש גן עדן קטן לכפות הרגליים, סיפרו לי כבר. זה עדיין לא משנה עובדה בסיסית אחת: מדובר בנעליים מכוערות בצורה יוצאת דופן. כן, גם כשהן בצבע כתום עלאק מגניב הן דוחות, וגם בירוק זוהר. לאן שאני לא מסתכלת אני רואה סביבי אנשים שכפות הרגליים שלהם נתונות באמבטיות פלסטיק מזעזעות, והעולם שותק.
ניסיתי להבין מה כל כך מפריע לי בגיגיות הפלסטיק האיומות האלה. הרי הן נוחות, וכולם נהנים מהן, למה אני צריכה להיות אנטי? חשבתי וחשבתי והגעתי לתובנה: הנעליים האלה מהוות ויתור מוחלט של הסקסיות לטובת הנוחות. הן המקבילה הציבורית של הטרייניג המגעיל והמוכתם שמסתובבים אתו בבית. נכון שהטרייניג המוכתם זה הדבר הכי נוח בעולם, אבל בכל זאת, הייתי רוצה שבמרחב הציבורי אנשים ישתדלו קצת להיראות טוב, ודליי הפלסטיק האלה הורסים לגמרי את הניסיון הזה.
אבל מאז מאי, שומו שמיים, המצב הלך והחמיר, עכשיו אפשר לקנות צ'ופצ'יקים קטנים וחמודים כדי לקשט את בעזרתן את מורסות כף הרגל האלה, ועדיין ממשיכה להיות על הפנים של אלה שלובשים אותן אותה הבעה אקסטטית, "זה כל כך נוח". אנשים שלובשים ג'ינס או בדים סינטטיים בקיץ, או נשים שמורטות כל שערה מגופן, כאלה שעברו ניתוחים פלסטיים ואחרים שמשתזפים במכון שיזוף, דברים לא נוחים בצורה קיצונית ממש, שוכחים את הסבל שהם עוברים כדי להיראות טוב כשזה מגיע לנעליים האלה, פתאום הנוחות הופכת לדבר הכי חשוב בעולם.
המשכתי להתלונן רק בחדרי חדרים, אבל בזמן האחרון ראיתי משהו שבאמת זעזע אותי: זיופים של קרוקס, כאילו, אם יש משהו שבגללו אני מוכנה איכשהו לסלוח לנעליים האלה על עצם קיומן זה שרף העצים המשהו משהו שהן עשויות ממנו, שמונע צחנת רגליים. זה נחמד, היעדר צחנת רגליים. אבל הזיופים עשויים מסתם פלסטיק, זאת אומרת שאנשים תקועים עם הנעליים הכי מכוערות בעולם, ונוסף לכל הן מסריחות. את זה אני כבר לגמרי לא מצליחה להבין.
והנה מישהי בוואלה! שממש גנבה לי את המחשבות ואז כתבה אותן מעולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
