אוח, פסח, פסח.
המלכה האם מצוננת כדבעי. אני תוהה אם ההצטננות הכרונית של הצ'ופ דילגה עלי וקפצה ישר אליה. בשלוש חזרתי מהחנות - שוב תוהה על המהירות שאני משתלבת שם, כאילו לשנייה לא עזבתי, מצחקקת עם הקונים, עושה פרצופים לתינוק מכוער כקוף, מצליחה לא לעשות הנחה למישהו ושהוא עדיין יצא מחויך. יכול להיות שזה משהו גנטי? תחושת החיות שמפעמת בי כשאני מתעסקת במסחר? – ומצאתי את המלכה האם מגלגלת קניידעלך כאילו מת העולם. קשים, אחרי שגייסתי את אחיי למשימה הצלחנו לשכנע אותה שכל העולם אוהב קניידעלך קשים, ושכל העניין עם הקניידעלך האווריריים היה מזימה של בן-גוריון כדי להרוס את התרבות המזרח אירופאית.
בקיצור, כפולניה טובה, הצינון לא מפריע לה להמשיך לבשל, היא תמות מעל הסירים, אבל אנחנו נשבע. ביד יגעה היא מראה לאחי ולי את הכיריים – "קחו, יש אלבונדיגס, והנה מה שאתם עושים: אריאלה – את מנקה את הכיסאות ועושה השולחן. הבלונדיני – אתה מוריד את הכיסאות ולא רב עם אף אחד! אני הולכת לנוח, בחמש מתחילים לעבוד!".
ברבע לחמש, בעודי מנמנמת לשובע (יותר מדי מצות, ויי איך שאני אוהבת לאכול מצות), אבא שלי קרא מעבר לחלון: "אריאלה, קומי לעזור לאמא לנקות את הכיסאות". הקורא הערני בטח זוכר שאני הייתי אמורה לנקות את הכיסאות, אבל במקרה כזה המלכה האם הייתה מאבדת את היתרון המוסרי שכרוך בלנקות כיסאות בעודה מטפטפת עליהם נזלת, כך שכשעליתי למעלה היא כבר ריססה אותם בספריי למירוק עץ, ועשתה כרעכצנים משהו משהו. סילקתי אותה בעוז, וסיימתי את המלאכה.
בינתיים השאטני עשה לי סימנים נואשים, מאחורי הגב של המלכה האם. עם היד שאלתי אותו, "מה?"
"תשמעי, הבלונדיני לא פה, אם אנחנו מצליחים לערוך את השולחן לפני שהוא מגיע, נחשי מי עושה כלים?"
"אתה סתם תמים, נראה לך שאמא תיתן לו לשטוף את הכלים החגיגיים שלה?"
"את תשתקי ותורידי את המזלגות והמפות".
המפות כבר היו מגוהצות, והסכו"ם החגיגי נח בארגזים שלו. הורדתי הכל, וערכתי את השולחן לפי כל כללי הטקס, כולל שלוש צלחות (לא כולל סכו"ם למנה ראשונה ועיקרית, יש גבול).
ומי שטף כלים בסוף? אה? נכון, אני! אין ספק שהחינוך של המלכה האם הצליח. לא נורא, היה נחמד.
נרשם ק"ג יותר. כוס אמק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
