לשאוף לנשוף

שכה יעזור לי האל שבמרומים, הייתי בטוחה שאחרי שחיתנתי את כל חברותיי ועברתי לחתן את אחיותיהן של חברותיי מגיע לי פטור גורף מחתונות מעדות "לא נעים לי לא ללכת", אבל זה קרה לי כי שכחתי מה' הנוראית. ה' הנוראית הייתה סוג של חברה שלי בתיכון. לא ממש חברה, נו, מאלה שרצוי לשמור על הגב טוב טוב כשמפנים אותו לעברן, ובניגוד לכל החברות המקסימות שהיו לי בתיכון (באמת באמת) ושהקשר אתן ניתק, ה' הנוראית המשיכה משום מה להיות אתי בקשר, נו, להתקשר פעם ב, להיפגש פעם בפעם ב, כאלה. כל פעם תהיתי  למה אני עושה את זה לעצמי, וכל פעם זה התפוגג כשה' הנוראית הייתה מתקשרת אליי. מוזר, בד"כ אני מנתקת אנשים מאוד בקלות. שוין.

אחד הדברים הכי ראויים להערצה אצל ה' הנוראית זה שתמיד-תמיד-תמיד-תמיד היה לה חבר, מגיל 14, הבחורה לא הייתה חצי שנייה לבד. לא משנה כמה איומה או מסריחה הייתה מערכת היחסים, היא העדיפה להיות בה ולא להיות לבד. אה, וגם המשפט המופתי שהיא אמרה לי באיזו פגישה אחת לפני... עשר שנים? (טס, טס כשנהנים, אני אומרת לכם!) "אם אני לא אמצא מישהו עד גיל 26, אני אתפשר, אין ברירה. אני לא מוכנה להגיע רווקה לגיל 30."

למרבה השעשוע, למרות שהשאיפה העיקרית של ה' הנוראית היא להתחתן, ולמרות שתמיד היו לה בני זוג, הם לא התחתנו אתה. הרצון שלה להתחתן היה כל כך פתטי, שלאחת הפגישות בינינו היא הגיעה בעיניים נפוחות מבכי אחרי שמישהי בעבודה שאלה אותה, "איך זה שאת בת 29 ועדיין רווקה?"

בקיצור, בסוף ה' הנוראית הצליחה למצוא חתן. 

במשך כל חצי השנה האחרונה נאלצתי לשמוע אותה טוחנת לי במוח על החתונה, ועל השמלה המהממת, לקבל מצגות חתונתיות מעפנות במייל וכאלה. אני מצידי הודיתי לבורא עולם שאני לא חברה מספיק קרובה כדי ללכת למדידות. הא!

אתמול הייתה חתונת העשור, ומה אומר ומה אגיד? כנראה בגלל שה' הנוראית מתכננת את החתונה כבר מגיל 12, וכבר מגיל 12 היא יודעת שהיא רוצה שמלה של פיות, היא שכחה שיש לה גוף של אישה בת 30 פלוס, ושבאמת, שמלות ללא שרוולים הן, אהם, לא ממש לגילנו. לי זה לא הפריע, דווקא שעשע אותי שהזרועות שלה נראות  כמו פירה. אני אוהבת פירה.

אחרי החופה ה' הנוראית נראתה כאילו הרגע היא זכתה בפרס נובל למתמטיקה (בוא נראה מי החכמולוג הראשון שיקפוץ כאן) אבל לא ציפEתי למה שבא אחר כך: במקום סלואו ראשון חביב ואוהב, ה' הנוראית ובעלה - כן, ישר אחרי החופה היא התחילה לקרוא לו "בעלי" - פרצו בוולס קלאסי סוער, שככה יהיה לי טוב! הם לקחו שיעורי ריקוד לכבוד זה, כאילו, שמעתי על הפתטית הזאת, אבל לא חשבתי שאנשים אמיתיים עושים כאלה דברים. היה קורע.

אז נכון, הלכו 400 שקל, אבל אין מה להתלונן: כמו כל הנשים ששאיפת חייהן היא להתחתן אני צופה שזו הייתה הפעם האחרונה שבה זכיתי לראות את ה' הנוראית, ועוד יותר התגבשה אצלי ההכרה שאם אי פעם אני אתחתן, אין שום סיכוי שאני אעשה משהו בשביל הדאווין. חתונה אמורה להיות ברית של אהבה בין שני אנשים, לא מפגן וולס מטופש וזרועות פירה.